.avif)
איך מגשרים על הפער בין כאן ועכשיו לבין העתיד שאני רוצה?
- Ruth Palmon
- 10 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
יש לי הרגשה שאם פסיכיאטר היה מקשיב לכל השיחות שיש לי בין הרותיות השונות בראש, היו מאשפזים את כולנו מיד בבית חולים.
ושתי הרותיות המרכזיות שאני רוצה לדבר עליהן עכשיו הן רותי של עכשיו, של מה קורה עכשיו, ברגע זה, לעומת רותי של הטווח הארוך.
יש את רותי שמתכננת וחושבת ורוצה, וחשוב לה בריאות לטווח ארוך, והשקעה ומערכות יחסים, ולכן היא יכולה לקבל החלטות מאוד משמעותיות של להתאמן, ולאכול, ולהגיב בצורה מסוימת במערכות יחסים, וזה נפלא.
ויש את הרותי של כאן ועכשיו.
אתם מכירים את זה?
עכשיו בא לי עוגה.
יש כאן עוגת שוקולד כזאת עם המון פחמימות וסוכר, וכל מיני צבעים מגעילים כאלה מלאכותיים, ואותה בא לי עכשיו.
אני יודעת שזה לא בריא, זה לא טוב לשום דבר בשום צורה ודרך, ובכל זאת, בא לי.
ושתיהן הרבה פעמים מתנגשות, כי אני יכולה לעשות יופי של תוכניות לטווח ארוך, ואז עכשיו בא לי, או לא בא לי, וזה כל הסיפור.
אחד המנגנונים שפיתחתי כדי להתמודד עם זה הוא שאלה שאני שואלת את עצמי, ואני אתחיל בזה שהייתי צריכה להחליט החלטה לא מזמן, החלטה מאוד משמעותית, שאני אספר עליה בהמשך.
המשמעות שלה היא שאין ספק שזה טוב בזה, בזה, בזה, בזה ובזה, ואני אפרט בהמשך, אבל זה אומר שלושה חודשים, כל יום, להתעסק עם זה בערך חצי משרה ביום, כל יום באופן קבוע, כולל משמעויות מאוד כבדות מבחינת מצב רוח, מבחינת כוח, אנרגיה וכולי.
זו השקעה כבדה, ולא בא לי, לא בא לי באותו רגע.
והשאלה ששאלתי את עצמי היא כזאת, ואני שמה אותה על השולחן:
רותי של עוד שנה, של עוד שנתיים, של עוד חמש שנים, איזו החלטה היא מאוד שמחה שהיא קיבלה?
וזה משנה את הפרספקטיבה, כי ידוע שאנחנו כבני אדם יודעים להסתכל על הלמה שלנו, על מה מניע אותנו לטווח ארוך, אבל לטווח קצר, עכשיו, עם העוגה הזאת, המיקוד הוא על איך.
וככה המוח האנושי בנוי.
והשאלה הזאת, שלוקחת אותנו מכאן ועכשיו לטווח הארוך, בעצם נותנת פרספקטיבה ומעבירה את המוח שלנו מהמחשבה של האיך למחשבה של הלמה.
עבורי זה עובד.
תגובות