ה-7 לנובמבר, חודש אחרי.
בשעה הזו, בדיוק לפני חודש, ישבתי ברכב אל מול השער הצהוב.
נושמת עמוק.
ושוב.
השער נפתח לאיטו, ואני זוכרת את המחשבה שעברה אצלי בראש שאני יוצאת לאזור מלחמה.
ואכן
כפי שציפיתי.
רכבים נטושים באמצע הכביש, לא עצרתי לבדוק מדוע הם ננטשו.
קולות ירי ברקע כשעצרתי לרגע במחסום משטרתי בדרך צפונה (בין מושב פטיש לאופקים), והשוטר שהיה בלחץ אטומי שצרח עליי "תתרחקי מכאן, גיברת!".
קולות פיצוץ רמים מעל ורקטות ששורקות מעל הראש, עשן שחור וגם לבן שעולה מצידי הכביש במקומות שנפגעו.
רכבים צבאיים, משטרתיים וגם סתם פרטיים שדוהרים בכיוון ההפוך, לאיזור המלחמה.
וגם אמבולנס שנעצר בשולי הכביש ואלונקה יוצאת ממנו. גם שם לא עצרתי לבדוק על מה מדובר.
והיום
חודש אחרי
חודש של ריפוי.
אין ספק שנצא מזה ברמה הלאומית והאישית מחוזקים הרבה יותר.
בינתיים
עצוב.
בתמונה, זריחה של בוקר בשדות של חוות טל אור, ממש רגע לפני שהרקטות התחילו לעלות באופק.
Comments