יום 15 לאתגר Phase 1

יום 15 לאתגר Phase 1

בעקבות הערתה של אפרת אתמול על הפוסט שכתבתי על השדונית שיושבת לה על הכתף.

ומתקתקת לנו במוח על כל מה ש"לא", בהתעלמות גמורה מכל מה ש"כן", שהוא בדרך כלל הרבה יותר.

ציינה אפרת שאפשר להודות לשדונית רק אם יודעים איך לשחרר אותה.

ואני מסכימה.

אז הנה מברנה בראון הנהדרת, בסיפרה Atlas of the Heart על "אשמה", שזה שם חיבה של השדונית השופטת.

ואיך לשחרר אשמה בארבעה צעדים:

הצעד הראשון הוא מודעות: זיהוי התחושה, הבנה מה מניע אותה, מה הטריגר, חיבור למקום בגוף שבו האשמה יושבת.

אני מרגישה אשמה כשאני עושה פעולה שפוגעת במישהו או כשאני עושה טעות.

התחושה היא תחושה של בטן מתהפכת "שוב פעם אני עם השטויות שלי, לא יכולתי להיות יותר בתשומת לב???!?" וכמובן שיושבת בבטן.

האשמה מתגברת אצלי כשאני עייפה.

הצעד השני הוא בדיקה מול המציאות. כשמעמתים את תחושת האשמה מול המציאות, בדרך כלל מגלים שאין לה בסיס.

אפשר לבדוק מי נקודת ההשוואה שלנו (רשתות חברתיות עם אנשים מושלמים, כבר אמרנו?)

אפשר גם לבדוק מה עשינו לעומת לא עשינו.

חוק האצבע שלי עומד על 1:3, כלומר – כל טעות ביחסי אנוש או בעבודה, היא בסדר כל עוד עשיתי מולה 3 דברים טובים ומדויקים. ואז לבוחן המציאות שלי יש מדד ברור בלי השדונית שלוחשת בארסיות "זה לא מספיק".

השלב השלישי הוא לשוחח עם אנשים. האויב הגדול ביותר של האשמה הוא האמפתיה. מכיוון שהאשמה היא בדידות, הסתתרות, הרי שאמפתיה סותרת אותה.

ברגע שמדברים עם מישהו אמפתי על התחושה, לרוב היא מקבלת פרופורציה אחרת.

והשלב הרביעי והאחרון הוא לעשות את ההפרדה בין מה שאני לבין מה שעשיתי. אם עשיתי משהו "רע" או עשיתי טעות, זה לא אומר שאני רעה או טיפשה. מה שאני שונה ממה שעשיתי.

וכמובן, שלקחת אחריות על הטעות ולתקן או להתנצל לפי מה שנדרש.

שוב ביום ה-15 לאתגר Phase 1, עדיין חולה אבל כבר מרגישה קצת טוב יותר.

אחזור לאתגר ביום ראשון.