יום 59 לאתגר 75 הימים
סיימתי היום צום של 23 שעות (תיכננתי 24, הייתי רעבה).
למה?
שתי סיבות עיקריות:
הראשונה היא בריאותית, מוזמנים לקרוא על זה ולהחליט את דעתכם בעצמכם על העניין. אני לא נכנסת לדיון בעד ונגד, בטח ובטח כשיש מצבי בריאות שונים ולא מוכרים לאנשים. אני מחליטה רק עבור עצמי.
השנייה היא נושא הזנב: האם הכלב מכשכש בזנב או שהזנב מכשכש בכלב. האם אני אוכלת ונהנית מהאוכל כדי לחיות או שאני חיה כדי לאכול.
כשהייתי צעירה, הייתי רזה ממש.
והתזונה שלי כללה פחמימות ריקות וסוכרים בעיקר.
מה שגרם לכך שמנגנון הרעב שלי היה כמו רכבת הרים שיצאה משליטה.
אני זוכרת את הפחד לצאת לאיפשהו שלא יהיה לי שם אוכל והאובססיה לקחת בתיק תמיד משהו לאכול.
ואת הלחץ הזה בגוף ובנפש כשלא היה לי מה לאכול. עצבנות ממש.
הרזון הקיצוני עבר.
וגם ההתמכרות לפחמימות ולסוכר.
אבל הפחד.
נשאר.
עם הרבה נימוקים רציונלים, שהרי אני פליאוליטית ולא אקנה לעצמי איזה סנדוויץ או חטיף לצהריים.
ומה אם אהיה רעבה?
ומשם, יחד עם האתגר הזה של 75 הימים, החלטתי לאתגר את מנגנון הרעב שלי.
זה בסדר גמור שהבטן קצת תהמה. וזה בסדר גמור לא להיות כל הזמן ממש מלאה.
שהרי אני מחליטה על עצמי.
בלי לוותר על האהבה לאוכל טוב ועל ההנאה ממנו.
הייתי עסוקה כל הבוקר, ובמצב רוח טוב.
לא שרדתי 24 שעות, עצרתי ב- 23.
אעשה זאת שוב בחודש הבא.
Comments