התחלה של דרך שאני עוד לא יודעת לאן תוביל

לפני כמה ימים קיבלתי אישור להתחיל תהליך מאוד משמעותי ואינטנסיבי בתא הלחץ באסף הרופא.

זה תהליך יומיומי של שלושה חודשים, שדורש הרבה זמן, אנרגיה, התמסרות ובעיקר את ההסכמה שלי להיכנס לעוד שכבה של ריפוי, עם סקרנות, התרגשות, תקווה וגם עם קצת חשש.

הגעתי לתהליך הזה בעקבות מימון שהתקבל מתורמים, אחרי שהייתי באחד האירועים בדרום בשבעה באוקטובר. מי שמכיר אותי מכיר את הסיפור. לא נכנסת כאן לפרטים אבל כן חשוב לי להגיד שהשבעה באוקטובר וכל מה שהגיע אחריו טלטל אותי טלטלה עמוק, והכניס אותי לשנתיים מאתגרות של ריפוי, צמיחה וגדילה, עם כל הקסם והקושי הנלווים לחוויות כאלה.

פרופ׳ אפרתי מנהל את היחידה. את הספר שלו, Beyond Normal שמעתי בנשימה עצורה: באופן מתודי ומדויק, מבוסס על מדע ועל מחקרים קליניים ארוכי טווח, נחשף בפניי מעיין הנעורים שלבטח שוכן מתחת לתא הלחץ הזה וטיפות ממימיו מוזרמות אל השוהים בו, אחרת קשה להבין את התוצאות המופלאות שקורות למי שמשתתף בטיפולים. זה לא מעיין כזה של קסם, של בלעתי תרופה והכל הסתדר... אלא יותר מין מעיין שמפעיל מנגנונים טבעיים ועוצמתיים של ריפוי עצמי.

ומה שמרגש אותי במיוחד הוא שהיחידה הזו לא מסתכלת רק על טיפול אחד, אלא על האדם כולו, על השילוב המדויק של גוף, נפש, תזונה, תנועה ואורח חיים. כל מה שאני חיה ונושמת בשנים האחרונות ותכלס די לבד עם עצמי, פתאום מגלה שהוא חלק מכל הטוב הזה של במרכז.

אני לא יודעת עדיין מה יקרה שם.

כלומר, את התהליך אני מכירה, מתי מגיעים, לאיפה, לכמה זמן, לאן הולכים.

אבל אני לא יודעת מה ייפתח בגוף, מה יזוז בתודעה, מה יעלה בדרך, ומה ישתנה בי מתוך השילוב של כל החלקים האלה יחד.

וזה אולי החלק שהכי מסקרן אותי וגם מפחיד.

בחרתי להסתכל לתוך שלושת החודשים המאתגרים האלה מתוך השאלה של סוף החיים: כשאסתכל אחורנית בעוד 70 שנה פוריות ונהדרות ואודה לעצמי על הבחירה שעשיתי היום, על מה אני מודה? שלקחתי את הסיכון והשקעתי זמן, אנרגיה ונוכחות בשלושה חודשים אינטנסיבים כל כך או שבחרתי שלא? התשובה עבורי ברורה.

אז אני מתחילה.

עם הרבה שאלות.

עם סקרנות, התרגשות, תקווה, קצת פחד, והרבה כבוד לדרך ולמי שמוביל אותה.

אני אשתף כאן חלקים מהתהליך, ומי שזה מסקרן אותו או אותה, מוזמן ומוזמנת לעקוב.