תגידו מה זה הצלחה? דונלד טראמפ, הוא מצליח? מה זה בא לידי ביטוי שהוא מצליח? זה שהוא נשיא המדינה החזקה בעולם? זה שיש לו אישה יפהפייה? זה שיש לו מיליארדים בחשבון הבנק? מה זה הצלחה? הייתם מתחלפים איתו? הייתי לפני תקופה בהודו. אני זוכרת שטיילתי בצפון באחד הכפרים, עוני מרוד, אתה רואה משפחה, שלושה ילדים מתרוצצים, בגדים מלוכלכים, רצפה לא רצפה, אבל מה? חיוך מאוזן לאוזן. הם מצליחים? הייתם מתחלפים איתם? איך אנחנו מודדים הצלחה? האם הצלחה נמדדת בחשבון הבנק שלנו? האם הצלחה נמדדת בכמה אנחנו

תשמעו סיפור. לפני כמה שנים הגעתי במקרה, לא משנה איך, לשיעור יוגה, ואני כמובן מגיעה עם הביטחון שלי: אני קרוספיטרית, אני ספורטיבית, אני מחוברת לגוף, הכל טוב ויפה. נכנסת בביטחון לשיעור יוגה ומתרסקת. יש את אלה שעושות את כל העמידות האלה, עמידת עץ ועמידת ירח וכאלה, ועומדות יציבות, ואני לא. זו תחושה מאוד קשוחה של כישלון, כי איך זה שאני עושה ספורט, אני מתאמנת שלוש, ארבע וחמש פעמים בשבוע, וזה פשוט לא עובד לי? שהיתי עם התחושה הזאת, וזו הייתה הרגשה מאוד לא נעימה, כי דווקא במקום שבו אני

אל תחשבו על דוב לבן אל תחשבו, בשום פנים ואופן, בחמש הדקות הקרובות על דוב לבן. מה יקרה? כולנו מכירים את זה, בין אם בגרסת הפיל הוורוד או הקופים. ברגע שאומרים לנו לא לחשוב על דוב לבן, רק נחשוב על דוב לבן. בניסוי פסיכולוגי מפורסם, הפסיכולוג פרופסור דניאל וגנר לקח שתי קבוצות של אנשים. קבוצה אחת הנחו אותם לא לחשוב על דוב לבן, וקבוצה שנייה ביקשו מהם לחשוב על דוב לבן. לשתי הקבוצות היה פעמון, והם התבקשו ברגע שהם חושבים על דוב לבן ללחוץ על הפעמון. באופן מאוד מאוד לא מפתיע, הקבוצה שהתבק

לפני כמה ימים הבן שלי ניגש אליי ושאל אותי: ״תגידי אמא, כואבים לך המפרקים?״ אמרתי לו שלא, ואז הוא הסתכל עליי במבט קצת חשדני ושאל שוב: ״אמא, את בטוחה שלא כואבים לך המפרקים?״ ואני, מה אני אגיד לכם, מכירה את המפרקים שלי די טוב, אז אמרתי לו: ״לא. למה אתה שואל?״ והוא ענה לי, בטבעיות מוחלטת: ״אה, כי לכולם בגיל 52 כואבים המפרקים.״ מצד אחד זה היה נורא מצחיק, אבל מצד שני, כשאני הייתי בגילו חשבתי בדיוק אותו הדבר. גם אני הייתי בטוחה שבגיל 52 אני כבר אהיה כבדה ועייפה, אלך רק עם נעליים נוח

הבוקר קמתי והטלפון שלי פשוט קרא לי. זה היה מין קול כזה קטן, אבל מאוד ברור, של הטלפון שישב בסלון, אני כבר תקופה לא ישנה איתו בחדר, והוא קרא לי: "בואי, בואי". הצלחתי להתעלם ממנו, כמו שאני לפעמים מצליחה להתעלם ממנו במחיר מאוד כבד, לפחות חצי שעה, ואז כשהגעתי לטלפון ולקחתי אותו, והתיישבתי במרפסת עם כוס קפה ורציתי לראות מה קרה, ומי חיפש אותי ומה קרה בעולם, לא קרה שום דבר. כלומר, היו כמה מיילים והיו הודעות, ובטח בחדשות קרה זה וזה וזה. תכל'ס, אשכרה, לא קרה שום דבר. וזה גרם לחשוב על ה

ברגע האחרון, לא הרגשתי שום דבר. כלומר, ידעתי שאני צריכה להרגיש, ראיתי בהילוך איטי את פלטת הזכוכית מתקרבת לבוהן הגדולה שלי במהירות. ואז פוגעת. ולא הרגשתי דבר. עד שכן. וכשהרגשתי, זה כאב ממש. הבוהן וכל הסביבה שלה התנפחו והתחיל רמז לכל צבעי הקשת שיצבעו לי את הרגל בשבועיים הקרובים. באותו הבוקר גם דקרתי את עצמי עם מספריים, הפעם באגודל, זה היה בוקר אכזרי. אבל הפצעים התנהגו באופן מוזר ולמחרת, כשקמתי, הכל כמעט נעלם. ליוותה אותי תזכורת עדינה למגבלה להזיז את הבהונות ברגליים. אבל הצבעוני

מכירים את המשפט המעצבן הזה, ״הכול לטובה״? כלומר, מה הכול לטובה? בואו למישהי שאיבדה עכשיו את הבן שלה, או למישהו שחטף את הכאפה של החיים שלו, ותגידו לו ״הכול לטובה״. כנראה שאתם תחטפו איזו כאפה בחזרה, כי אין משהו מעצבן ומתנשא יותר מאשר להגיד משפט כזה, ויש דברים שהם פשוט איומים מכדי שאפשר יהיה לומר עליהם שהם קרו לטובה. אבל מה כן? החיים נותנים לנו כאפה, ולא רק פעם אחת, זה קורה, והדרך שבה אני מתמודדת עם זה היא קודם כול להתאבל, להתאבל באמת על מה שאיבדתי ועל מה שהיה, להרשות לעצמי להיו

במשך שנים חשבתי שההצלחה קשורה למדדים חיצוניים של הצלחה. עבדתי עם חברות טכנולוגיה ישראליות, עזרתי להם להנפיק את עצמן בשווקים בחו"ל, היה לי את כל הסימנים החיצוניים שאני מצליחה. אבל משהו בפנים לא עבד. הייתי צריכה לחטוף את השביעי לאוקטובר על הראש, כדי להבין שאני לא נמצאת בייעוד שלי ולעשות את השינוי. היום אני מתמקדת בלעזור לאנשים להוציא את האור שבהם. ותכלס, למרות שזה נחשב הרבה פחות, זה טייטל הרבה פחות יוקרתי, אני הרבה יותר מאושרת. וגם המחקר תומך בזה. מחקר אורך של הרבה מאוד שנים נע

לפני כמה ימים הבן שלי ניגש אליי ושאל אותי: "אימא, כואבים לך המפרקים?" אמרתי לו: "לא". שואל אותי: "את בטוחה שלא כואבים לך המפרקים?" אמרתי לו: "לא. למה?" "כי בגיל 52 לכולם כואבים המפרקים!" וזה מצחיק כי כשהייתי בגילו, אני גם חשבתי שבגיל 52 אני אשב ככה על הספה, עם רגל אחת בקבר. ואני אקום בזהירות, ואני אלך לאט לאט לא ליפול. והחיים במציאות הם להפך לגמרי. והכל מגיע לבחירות, לבחירות קטנות, לבחירות של היומיום. והטיפ שלי אליכם היום, זה לעשות היום בחירה אחת קטנה שלא הולכת לנוחות של הגוף

יש כאן מישהו שאוהב לישון? להיכנס לשמיכה המפנקת בסוף יום עמוס ומספק, לחייך לתוך הכרית, לצלול לשנת לילה ארוכה ומספקת. ולקום בבוקר רעננים ומחויכים. אז בשבילי כזה, אבל בדיוק להיפך. ל-7 לאוקטובר הגעתי בגיל 49, גיל שגם ככה הוא לא חבר קרוב של שינה. תחברו לזה את המאורעות שחוויתי באותה השבת השחורה. ו 1+1 שווה 15. שנת הלילה שלי פשוט נעלמה. היה לי ברור ששנת לילה שלמה ומספקת שייכת לעבר או אולי לאנשים אחרים. זה לא יהיה שלי יותר. ולכן ההפתעה הגדולה במעלה הדרך בתהליך כשהלכתי לישון לילה אחד.

מכירים את זה שלפעמים אתם יושבים מול מטלה שדורשת ריכוז, והוא פשוט לא מגיע? אני צריכה לקרוא מאמר לתיזה שלי, ואני מוצאת את עצמי קוראת את אותו משפט שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. אני צריכה לכתוב משהו, וזה פשוט לא יוצא בפורמט שאני מרגישה איתו בנוח, ומשהו שם התייבש, נגמר, לא מצליח יותר. בקטעים האלה, אחד הדברים הכי אפקטיביים שאני יכולה לעשות הוא פשוט לא להיות אפקטיבית, לצאת החוצה לטיול של עשר דקות, לקחת לי כוס קפה למרפסת, ופשוט לתת למחשבות לנדוד ולנשום נשימה עמוקה. מה שמעניין הוא שהמחקר

היא עומדת לידי, אומרת את מספר הטלפון שלה למישהו שמקליד בטלפון. אני מצוטטת בשקט מאחור, נראית לא נראית. משננת את המספר. למה? בלי סיבה טובה, אני לא באמת צריכה את המספר הזה. אני גם לא באמת סטוקרית... אני בוחנת את גבולות הזכרון שלי. פעם, כשהייתי צעירה ופוחזת, הייתי זוכרת מספרים בקלות. הדור של היום לא מכיר את שינון מספרי הטלפון ואת ספרוני הטלפון שהחזיקו את כל החיים שלנו בכף היד. (כמעט כמו טלפון נייד היום ואפילו יותר, כי אם ספרון כזה אובד או נהרס, אין איך לשחזר אותו!). ואז הייתי זוכ

יש לי הרגשה שאם פסיכיאטר היה מקשיב לכל השיחות שיש לי בין הרותיות השונות בראש, היו מאשפזים את כולנו מיד בבית חולים. ושתי הרותיות המרכזיות שאני רוצה לדבר עליהן עכשיו הן רותי של עכשיו, של מה קורה עכשיו, ברגע זה, לעומת רותי של הטווח הארוך. יש את רותי שמתכננת וחושבת ורוצה, וחשוב לה בריאות לטווח ארוך, והשקעה ומערכות יחסים, ולכן היא יכולה לקבל החלטות מאוד משמעותיות של להתאמן, ולאכול, ולהגיב בצורה מסוימת במערכות יחסים, וזה נפלא. ויש את הרותי של כאן ועכשיו. אתם מכירים את זה? עכשיו בא

טיפת זיעה מבהיקה מבצבצת לה על הרקה. היא מתגלגלת לאיטה לעבר הלחי, כאילו עוד לא החליטה לאיפה דרכה מועדת. מהססת, לכאן או לכאן. וברגע אחד, מתרסקת על הקופסה, כשאני קופצת עליה בעוצמה. ועוד טיפה, ועוד אחת, הן מצטברות להן יחדיו ומזנקות יחד איתי על הקופסה בקפיצה הבאה. אימון קרוספיט. קשוח, עוצמתי, טוב. השרירים זועקים, הנשימה מתקצרת. והנשמה, זוהרת. מרגישה את העוצמה מפמפמת לי בגוף, את האנדרופינים זורמים במוח, נהנית מהתחושה של התנועה, הכוח, היכולת, ההוויה. לא חדש לי עולם הקרוספיט, אני כאן

הצגתי בסרטון האחרון הגדרה של הצלחה. מי שרוצה לקבל אותה מוזמן. מי שלא, זה גם בסדר גמור, אבל הסרטון הזה מתבסס על ההגדרה שהייתה בסרטון הקודם. דיברנו על הצלחה בתור התקדמות מתמדת לעבר יעד ראוי. ודיברנו על המודל של דיסני שאומר: "בואו נחלום בגדול". בשלב הזה של "לחלום", של מה אני באמת רוצה, זה הרבה פעמים השלב הכי מאתגר אצל רוב האנשים בתהליכים שאני מלווה. גם בתהליכים הקבוצתיים, גם בתהליכים האישיים. מה אני באמת רוצה? אנחנו נוטים לקבור תחת הררי הציפיות והפרנסה וההישרדות והכל את מה שאנחנ

אני מתעוררת בבוקר מתוך חלום רע. מעולם לא זכרתי את החלומות שלי, אני מאלה ש"לא חולמים", אנשים שמספרים שחלמו על הזה וחלמו על ההוא, אנשים שמתעוררים מתוך חלום רע או אולי חיוך. לא, לא אני. זה השתנה עם התא, מסתבר שזו תופעה ידועה שהחלומות הופכים להיות פתאום מאד ברורים וזכירים, וכנראה גם לא לגמרי ברורה, אבל לא על זה הפוסט שלי היום. אני עצובה. מתעוררת מתוך החלום הרע ומרגישה שהעולם יושב עליי. פתאום דברים שהם קטנים ביום יום, הופכים להיות בלתי נסבלים. הבטן מתהפכת. ויש לי כאן פרדוקס. אני י

אחרי השביעי באוקטובר היה לי חלום קטן: לחזור לנהל את החיים שלי. רציתי לצאת מהמצב הריאקטיבי הנורא הזה, שבו אני מתנופפת ברוח עם כל דבר קטן שקורה, ולפעמים אפילו בלי שקורה שום דבר. רציתי להחזיר לעצמי תחושת שליטה, עד כמה שאפשר בכלל להחזיק שליטה בתוך החיים שלנו. היה לי חלום, והיו לי גם משאבים. הייתה לי המשפחה שלי, היו לי חברים, הילדים שלי, אנשי מקצוע שרק רצו לעזור, והייתי גם אני, עם כל מה שכבר למדתי וצברתי לאורך השנים. אבל בשלב מסוים הבנתי שחלום ומשאבים עדיין לא מספיקים. אז התוודעתי

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" אמרו את זה כבר חכמים ממני וכנראה שזה עוד חוק של היקום. מצד אחד אני ישנה כבר לילות שלמים, התרגלתי מהר לכיף הזה של להירדם בלילה ולקום רק בבוקר. כמה לא טריוואלי, כמה פשוט עכשיו. גם התרגלתי לטוב של ההתאוששות המהירה שיש לי אחרי אימון קרוספיט. אם עד ממש לא מזמן הייתי צריכה יומיים או שלושה כדי להתאושש מאימון, היום אני בסדר ישר אחרי. אבל אין ריפוי שמגיע ללא מחיר. המחיר כאן ידוע מאד, ברור על השולחן, ועדיין מפתיע כמו אור בוהק או אגרוף פתאומי לפנים. דכדוך,

איזה כיף זה לישון. להכניס את הרגליים הקרירות מתחת לשמיכה החמימה והעוטפת, להניח את הראש על הכרית, לעצום עיניים בסיפוק, לקחת נשימה עמוקה, ולהרגיש איך הגוף מתחיל לאט לאט להרפות אל תוך הלילה. ואז להתעורר בבוקר, עם השעון המעורר, או אולי רגע לפניו, עם אור ראשון שנכנס מהחלון ועם ציפורים שמזכירות שהעולם כבר התחיל את היום. אני מאוד אוהבת לישון. אולי בגלל זה כל כך הפתיעה אותי ההתעוררות הספונטנית באחד מימי השבוע, עמוק בתוך התהליך, אחרי לילה שלם של שינה. לילה שלם. בלי יקיצות. בלי גוף שנד

מה זה הצלחה? אולי הצלחה זה לעשות המון כסף. עשרה מיליון דולר. עשיתי אקזיט של מאה מיליון דולר. אני מצליחה? אולי הצלחה זה בריאות, בריאות טובה, להיות בבריאות טובה גם בגיל מבוגר. אולי הצלחה זה משפחה מאושרת. יש המון הגדרות של הצלחה. ועדיין, איך זה יכול להיות שמעל תשעים ושלושה אחוז מהאמריקאים יש להם מדדים מטבולים לא תקינים, כשני מיליון איש בישראל מתחת לקו העוני, וקרוב לשני שליש מהעובדים לא מרגישים מחוברים לעבודה שלהם? משהו כאן לא עובד. אולי משהו בהגדרה של הצלחה כמדד חיצוני לא עובד.