מכירים את זה שלפעמים אתם יושבים מול מטלה שדורשת ריכוז, והוא פשוט לא מגיע? אני צריכה לקרוא מאמר לתיזה שלי, ואני מוצאת את עצמי קוראת את אותו משפט שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. אני צריכה לכתוב משהו, וזה פשוט לא יוצא בפורמט שאני מרגישה איתו בנוח, ומשהו שם התייבש, נגמר, לא מצליח יותר. בקטעים האלה, אחד הדברים הכי אפקטיביים שאני יכולה לעשות הוא פשוט לא להיות אפקטיבית, לצאת החוצה לטיול של עשר דקות, לקחת לי כוס קפה למרפסת, ופשוט לתת למחשבות לנדוד ולנשום נשימה עמוקה. מה שמעניין הוא שהמחקר

היא עומדת לידי, אומרת את מספר הטלפון שלה למישהו שמקליד בטלפון. אני מצוטטת בשקט מאחור, נראית לא נראית. משננת את המספר. למה? בלי סיבה טובה, אני לא באמת צריכה את המספר הזה. אני גם לא באמת סטוקרית... אני בוחנת את גבולות הזכרון שלי. פעם, כשהייתי צעירה ופוחזת, הייתי זוכרת מספרים בקלות. הדור של היום לא מכיר את שינון מספרי הטלפון ואת ספרוני הטלפון שהחזיקו את כל החיים שלנו בכף היד. (כמעט כמו טלפון נייד היום ואפילו יותר, כי אם ספרון כזה אובד או נהרס, אין איך לשחזר אותו!). ואז הייתי זוכ

יש לי הרגשה שאם פסיכיאטר היה מקשיב לכל השיחות שיש לי בין הרותיות השונות בראש, היו מאשפזים את כולנו מיד בבית חולים. ושתי הרותיות המרכזיות שאני רוצה לדבר עליהן עכשיו הן רותי של עכשיו, של מה קורה עכשיו, ברגע זה, לעומת רותי של הטווח הארוך. יש את רותי שמתכננת וחושבת ורוצה, וחשוב לה בריאות לטווח ארוך, והשקעה ומערכות יחסים, ולכן היא יכולה לקבל החלטות מאוד משמעותיות של להתאמן, ולאכול, ולהגיב בצורה מסוימת במערכות יחסים, וזה נפלא. ויש את הרותי של כאן ועכשיו. אתם מכירים את זה? עכשיו בא

טיפת זיעה מבהיקה מבצבצת לה על הרקה. היא מתגלגלת לאיטה לעבר הלחי, כאילו עוד לא החליטה לאיפה דרכה מועדת. מהססת, לכאן או לכאן. וברגע אחד, מתרסקת על הקופסה, כשאני קופצת עליה בעוצמה. ועוד טיפה, ועוד אחת, הן מצטברות להן יחדיו ומזנקות יחד איתי על הקופסה בקפיצה הבאה. אימון קרוספיט. קשוח, עוצמתי, טוב. השרירים זועקים, הנשימה מתקצרת. והנשמה, זוהרת. מרגישה את העוצמה מפמפמת לי בגוף, את האנדרופינים זורמים במוח, נהנית מהתחושה של התנועה, הכוח, היכולת, ההוויה. לא חדש לי עולם הקרוספיט, אני כאן

הצגתי בסרטון האחרון הגדרה של הצלחה. מי שרוצה לקבל אותה מוזמן. מי שלא, זה גם בסדר גמור, אבל הסרטון הזה מתבסס על ההגדרה שהייתה בסרטון הקודם. דיברנו על הצלחה בתור התקדמות מתמדת לעבר יעד ראוי. ודיברנו על המודל של דיסני שאומר: "בואו נחלום בגדול". בשלב הזה של "לחלום", של מה אני באמת רוצה, זה הרבה פעמים השלב הכי מאתגר אצל רוב האנשים בתהליכים שאני מלווה. גם בתהליכים הקבוצתיים, גם בתהליכים האישיים. מה אני באמת רוצה? אנחנו נוטים לקבור תחת הררי הציפיות והפרנסה וההישרדות והכל את מה שאנחנ

אני מתעוררת בבוקר מתוך חלום רע. מעולם לא זכרתי את החלומות שלי, אני מאלה ש"לא חולמים", אנשים שמספרים שחלמו על הזה וחלמו על ההוא, אנשים שמתעוררים מתוך חלום רע או אולי חיוך. לא, לא אני. זה השתנה עם התא, מסתבר שזו תופעה ידועה שהחלומות הופכים להיות פתאום מאד ברורים וזכירים, וכנראה גם לא לגמרי ברורה, אבל לא על זה הפוסט שלי היום. אני עצובה. מתעוררת מתוך החלום הרע ומרגישה שהעולם יושב עליי. פתאום דברים שהם קטנים ביום יום, הופכים להיות בלתי נסבלים. הבטן מתהפכת. ויש לי כאן פרדוקס. אני י

אחרי השביעי באוקטובר היה לי חלום קטן: לחזור לנהל את החיים שלי. רציתי לצאת מהמצב הריאקטיבי הנורא הזה, שבו אני מתנופפת ברוח עם כל דבר קטן שקורה, ולפעמים אפילו בלי שקורה שום דבר. רציתי להחזיר לעצמי תחושת שליטה, עד כמה שאפשר בכלל להחזיק שליטה בתוך החיים שלנו. היה לי חלום, והיו לי גם משאבים. הייתה לי המשפחה שלי, היו לי חברים, הילדים שלי, אנשי מקצוע שרק רצו לעזור, והייתי גם אני, עם כל מה שכבר למדתי וצברתי לאורך השנים. אבל בשלב מסוים הבנתי שחלום ומשאבים עדיין לא מספיקים. אז התוודעתי

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" אמרו את זה כבר חכמים ממני וכנראה שזה עוד חוק של היקום. מצד אחד אני ישנה כבר לילות שלמים, התרגלתי מהר לכיף הזה של להירדם בלילה ולקום רק בבוקר. כמה לא טריוואלי, כמה פשוט עכשיו. גם התרגלתי לטוב של ההתאוששות המהירה שיש לי אחרי אימון קרוספיט. אם עד ממש לא מזמן הייתי צריכה יומיים או שלושה כדי להתאושש מאימון, היום אני בסדר ישר אחרי. אבל אין ריפוי שמגיע ללא מחיר. המחיר כאן ידוע מאד, ברור על השולחן, ועדיין מפתיע כמו אור בוהק או אגרוף פתאומי לפנים. דכדוך,

איזה כיף זה לישון. להכניס את הרגליים הקרירות מתחת לשמיכה החמימה והעוטפת, להניח את הראש על הכרית, לעצום עיניים בסיפוק, לקחת נשימה עמוקה, ולהרגיש איך הגוף מתחיל לאט לאט להרפות אל תוך הלילה. ואז להתעורר בבוקר, עם השעון המעורר, או אולי רגע לפניו, עם אור ראשון שנכנס מהחלון ועם ציפורים שמזכירות שהעולם כבר התחיל את היום. אני מאוד אוהבת לישון. אולי בגלל זה כל כך הפתיעה אותי ההתעוררות הספונטנית באחד מימי השבוע, עמוק בתוך התהליך, אחרי לילה שלם של שינה. לילה שלם. בלי יקיצות. בלי גוף שנד

מה זה הצלחה? אולי הצלחה זה לעשות המון כסף. עשרה מיליון דולר. עשיתי אקזיט של מאה מיליון דולר. אני מצליחה? אולי הצלחה זה בריאות, בריאות טובה, להיות בבריאות טובה גם בגיל מבוגר. אולי הצלחה זה משפחה מאושרת. יש המון הגדרות של הצלחה. ועדיין, איך זה יכול להיות שמעל תשעים ושלושה אחוז מהאמריקאים יש להם מדדים מטבולים לא תקינים, כשני מיליון איש בישראל מתחת לקו העוני, וקרוב לשני שליש מהעובדים לא מרגישים מחוברים לעבודה שלהם? משהו כאן לא עובד. אולי משהו בהגדרה של הצלחה כמדד חיצוני לא עובד.

אני יושבת בגופי בתא הלחץ, המסיכה על הפנים, הכתף נוגעת בידית. ברוחי אני לא שם. אני עפה על גבי הרוח, טסה מעל העננים. מגיעה בחזרה לאותו היום המקולל. עוצרת לרגע מעל חניון רעים, ומתחילה לרדת לגיהנום שקורה שם עכשיו. מהר מאד אני אוספת את עצמי משם וממשיכה אל החווה. ברוח הקלה, אני רואה, או נכון יותר לאמר, חווה את עצמי. יושבת ליד השולחן. בחווה. מסביב יריות מקלעים, פצצות שנופלות, חוסר וודאות. ואני שם, מנותקת, ורק הילדה הקטנה שבפנים צועקת. משתיקה את קולות הירי שמסביב. אני יורדת אליי ועוט

קרה לך פעם שמשהו ממש משמח קרה, ואז כמעט מיד עלתה תחושה של רגע, אולי זה לא אמיתי, ומה יקרה, ומה אם? או שהיית בתוך שמחה כזאת, בתוך Joy, ממש בתוך רגע של לב פתוח, ואז מישהו בא והוריד אותך? ברנה בראון מדברת על זה ששמחה, או Joy באנגלית, היא אחד הרגשות הכי פגיעים שיש. ובהתחלה זה הפתיע אותי, כי אני רגילה לחשוב על שמחה בתור משהו כיפי, נעים ונחמד, ועל פגיעות בתור משהו שחושף כאב, סבל וקושי. אבל בעצם, כשיש שמחה גדולה, כשהלב שלנו מלא באושר, הוא פתוח. וכשהוא פתוח, הוא גם חשוף. וכשהוא חשוף,

אני צועדת על הליכון בשיפוע, קשורה בריתמה מצחיקה כזו לתקרה. מולי 8 ריבועים קטנים מאירים בכל מיני צבעים במין מעגל או ריבוע קטן. (כנראה שזו המחשבה האחרונה שהייתי מצפה שתרוץ לי בראש ובכל זאת... אם רק הייתי יכולה לשים את הטלפון שלי על ההליכון הזה, כל הצעדים האלה היו נחשבים לי!) אבל המחשבה הזו נעלמת מהר עם הקול של הצעירה החייכנית שלידי שמסבירה לי מה יופיע בריבועים, על מה ללחוץ ומתי. כמה אתגרים שונים עם אורות שמופיעים ואני צריכה לגעת בריבוע המתאים לפי ההוראות. המשחק מתחיל. אני בוהה

היה לי מתאמן שעבד במקום עבודה שהיה כביכול מושלם: משכורת טובה, חיבור רגשי, טכנולוגיה מעניינת, אפילו אנשים מעניינים לעבוד איתם, אבל משהו שם לא עבד. וכשהסתכלנו על זה מתוך המודל של חלוקה של שליש, שליש, שליש, פתאום דברים התחילו להיות יותר ברורים. מה זה המודל הזה? המודל הזה אומר שכשאנחנו נמצאים במקום שאנחנו רוצים לצמוח בו, חלוקה טובה היא פחות או יותר שליש, שליש, שליש. שליש הנאה, כלומר הדברים המרגשים, המעניינים, אלה שאני אוהבת לעשות, הדברים שממלאים אותי בטוב. שליש קושי. ולמה קושי? כ

עייפות כזו. מין עייפות מוזרה שיושבת על העפעפיים וממסכת את המוח. כמו ענן אפרפר שהחליט לעצור בדיוק מעל, להנחית ולהתיישב כמו מסיכה של אסטראונאוט מסביב לראש שלי, וואז את הכל אני רואה וחווה כאילו דרכו. וגם בלבול. אני לוקחת משהו מהמקרר ומניחה אותו במקום אחר, ואז כשאני מסתכלת אני מבינה שלקחתי משהו שונה לחלוטין ממה שהתכוונתי. אני עושה את הבדיקות היומיות לפני הכניסה לתא הלחץ, מקבלת את המדבקות שאחר כך אתן לאח בצוללת הלבנה, וכשיצאתי מהבניין אני פתאום לא זוכרת שלקחתי אותן. עייפות שהיא טב

תארו לעצמכם שאתם יושבים במסעדה, הכול טוב ונחמד, אתם בקומה השנייה של חנות כלבו גדולה במנצ׳סטר, בשנת 1979, ופתאום אתם מתחילים להריח ריח חריף של עשן. מה תעשו? התשובה כאילו ברורה, תקומו ותצאו, אפילו עוד לא צריך לרוץ, כי רק התחלתם להריח את הריח, אבל באותו מקום נהרגו תשעה לקוחות. כשהגיעו חוקרי מקרה המוות, הם לא הצליחו להבין מה קרה, כי בהתחלה, בדקה הראשונה או בשתי הדקות הראשונות, עדיין אפשר היה לצאת, הדלתות היו פתוחות, ובכל זאת אנשים נהרגו, חלקם ליד השולחן וחלקם בתור לקופה הנטושה. ה

תארו לכם שהיו מזמינים אתכם למסע בגן של פיות ואבקת קסמים שמי ידע שמתחבא לו בשני בניינים לא גדולים במרכז הרפואי אסף הרופא. גן, שבו משחררים בגוף שלכם צבא יעיל של מרפאים זעירים וחרוצים שלא צריכים הפסקה ולא מנוחה ויוצאים לתקן את כל רקמות הגוף הפגומות, בגוף ובנשמה. חוץ מזה, היו מציעים לכם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מכל הסוגים: פיזיולוגים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים, תזונאים, אנשי קוגניציה, מדריכות יוגה. עוטפים את כל זה במקצוענות ודיוק מהרמה הראשונה וגם רשת עדינה וכסופה של אכפתיות אמי

תגידו, נניח שהייתי מציעה לכם לבחור בין שני בוסים: בוס אחד מתעלל, ובוס שני מרים ומפרגן. הבוס הראשון, אם עשיתם טעות, צועק עליכם, צווח עליכם ואומר לכם: “איזה אפסים אתם”, “ידעתי שאתם תיכשלו”, “אף פעם לא תצליחו”. והבוס השני נושם איתכם רגע, יושב יחד איתכם, מבין מה היה שם, בודק איך אפשר לתקן את זה ואיך אפשר למנוע את הטעות הזאת בפעם הבאה. התשובה כאילו ברורה, נכון? אבל איך זה שהרבה פעמים, כשאנחנו מדברים לעצמנו וכשאנחנו מנהלים את עצמנו, אנחנו בעצם בוחרים בבוס הראשון? עכשיו, זו לא בהכרח

בשלב מסוים, אחרי 5 חזרות? 10? 20? מסע מתחיל להיות שיגרה ואז הכל אחרת, לטובה ולרעה. מצד אחד כבר פחתו לי החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה שלי להיות יותר מאתגרת ומפחידה ומהצד השני? אין את החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה להיות יותר מרגשת ומרתקת. לטוב ולרע, אני כבר שם. כל בוקר, בימי החול, השעון עוד לא זכה לצלצל 05:30, אני תמיד פותחת את העיניים הרבה לפני ומכבה אותו. בשש אני כבר בדרכים, חולפת במהירות על פני פקקים מתהווים (כן, כבר בשעה הזו) ומברכת שוב פעם את עצמי שבחרתי להתחיל בשעה המוקדמ