יש תקופות, כמו עכשיו, שמצד אחד אנחנו כאילו אמורות לחזור לתפקוד.המלחמה נגמרה, הגנים נפתחו, פסח נגמר.הכול אותו דבר. אפשר לחזור לעבודה, אפשר לחזור לספורט, אפשר לחזור לעצמנו. אבל לא. לא ממש. אגיד כהערת אגב, וזה לא הנושא של הסרטון הזה, שהרבה פעמים בתקופות של מתח אנחנו מחזיקות את האדרנלין והקורטיזול גבוהים, וכשהמתח משתחרר דווקא אז הכול מתפרק. זה קורה, זה מוכר, זה ידוע.סוגרת סוגריים. אם תרצו, יהיה על זה סרטון המשך. אז חזרנו לתקופה שנראית רגועה, הכול כביכול כרגיל, ואני לא מצליחה לחזו

בשבוע שעבר איתרע מזלי, או שאולי דווקא התמזל מזלי, לצאת למסע קניות בגדים. שופינג. בקניון, עם שתי נשים צעירות. כיוון שזה פחות מהתחביבים האהובים עליי, בזמן שהן הסתובבו בחנויות, אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להן. ובגלל שיש לי עניין עם התמכרות למכשירים אלקטרוניים, החלטתי שאני לא נוגעת. הטלפון נשאר בתיק, הן היו בפנים, ואני פשוט ישבתי מחוץ לחנות ובהיתי. נשמתי. חשבתי. לא עשיתי שום דבר חשוב. כמות המבטים שקיבלתי באותו יום הייתה בלתי נתפסת. בעיקר ילדים, כמובן. מבוגרים קצת מסתכלים ולא נעים להם,

יש רגעים שבהם קופץ משהו שהוא עתיק יותר, עמוק יותר, אינסטינקטיבי, כזה שחותך את הגוף. פחד. אני קוראת לו זאב הפחד. הזאב הזה מגיע בדרך כלל בדיוק ברגעים שבהם אני הכי פחות רוצה אותו, ברגעים של אי ודאות ושל חוסר יציבות. הוא פשוט מופיע בלי שום הזמנה, קופץ, נעמד במרכז הבמה ודורש את תשומת הלב שלו. לזאב הזה יש שתי פנים: מצד אחד הוא מגיע בדיוק מאותו מקום של לולאות הפחד שמנהלות אותי, שדיברנו עליהן בשבוע שעבר, ושאותן אני בוחרת לשחרר. מצד שני יש לו תפקיד. הוא בעצם חבר שלי. הזאב הזה בא לשמור

יש רגעים כאלה ביום שמקפיצים אותנו, רגעים קטנים ולפעמים לגמרי בלתי צפויים, שבהם פתאום קופצות מחשבות שלא הזמנו, בלי הכנה מוקדמת ובלי שביקשנו, והן נכנסות ישר למרכז הבמה. משהו קורה בעבודה, אולי שיחה שלא הלכה כמו שרצינו או החלטה שלא יצאה מדויקת, ומיד עולה הקול הפנימי שאומר "לא הייתי צריכה לעשות את זה", "זה לא אני", "למה בכלל ניסיתי", ותוך שניות כל מה שעשיתי מצטמצם למסקנה אחת לא נעימה שמרגישה מאוד אישית. או רגע אחר, חיצוני יותר, כמו אזעקה באמצע הלילה או חדשות שמערערות את תחושת היצי