היה לי מתאמן שעבד במקום עבודה שהיה כביכול מושלם: משכורת טובה, חיבור רגשי, טכנולוגיה מעניינת, אפילו אנשים מעניינים לעבוד איתם, אבל משהו שם לא עבד. וכשהסתכלנו על זה מתוך המודל של חלוקה של שליש, שליש, שליש, פתאום דברים התחילו להיות יותר ברורים. מה זה המודל הזה? המודל הזה אומר שכשאנחנו נמצאים במקום שאנחנו רוצים לצמוח בו, חלוקה טובה היא פחות או יותר שליש, שליש, שליש. שליש הנאה, כלומר הדברים המרגשים, המעניינים, אלה שאני אוהבת לעשות, הדברים שממלאים אותי בטוב. שליש קושי. ולמה קושי? כ

עייפות כזו. מין עייפות מוזרה שיושבת על העפעפיים וממסכת את המוח. כמו ענן אפרפר שהחליט לעצור בדיוק מעל, להנחית ולהתיישב כמו מסיכה של אסטראונאוט מסביב לראש שלי, וואז את הכל אני רואה וחווה כאילו דרכו. וגם בלבול. אני לוקחת משהו מהמקרר ומניחה אותו במקום אחר, ואז כשאני מסתכלת אני מבינה שלקחתי משהו שונה לחלוטין ממה שהתכוונתי. אני עושה את הבדיקות היומיות לפני הכניסה לתא הלחץ, מקבלת את המדבקות שאחר כך אתן לאח בצוללת הלבנה, וכשיצאתי מהבניין אני פתאום לא זוכרת שלקחתי אותן. עייפות שהיא טב

תארו לעצמכם שאתם יושבים במסעדה, הכול טוב ונחמד, אתם בקומה השנייה של חנות כלבו גדולה במנצ׳סטר, בשנת 1979, ופתאום אתם מתחילים להריח ריח חריף של עשן. מה תעשו? התשובה כאילו ברורה, תקומו ותצאו, אפילו עוד לא צריך לרוץ, כי רק התחלתם להריח את הריח, אבל באותו מקום נהרגו תשעה לקוחות. כשהגיעו חוקרי מקרה המוות, הם לא הצליחו להבין מה קרה, כי בהתחלה, בדקה הראשונה או בשתי הדקות הראשונות, עדיין אפשר היה לצאת, הדלתות היו פתוחות, ובכל זאת אנשים נהרגו, חלקם ליד השולחן וחלקם בתור לקופה הנטושה. ה

תארו לכם שהיו מזמינים אתכם למסע בגן של פיות ואבקת קסמים שמי ידע שמתחבא לו בשני בניינים לא גדולים במרכז הרפואי אסף הרופא. גן, שבו משחררים בגוף שלכם צבא יעיל של מרפאים זעירים וחרוצים שלא צריכים הפסקה ולא מנוחה ויוצאים לתקן את כל רקמות הגוף הפגומות, בגוף ובנשמה. חוץ מזה, היו מציעים לכם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מכל הסוגים: פיזיולוגים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים, תזונאים, אנשי קוגניציה, מדריכות יוגה. עוטפים את כל זה במקצוענות ודיוק מהרמה הראשונה וגם רשת עדינה וכסופה של אכפתיות אמי

תגידו, נניח שהייתי מציעה לכם לבחור בין שני בוסים: בוס אחד מתעלל, ובוס שני מרים ומפרגן. הבוס הראשון, אם עשיתם טעות, צועק עליכם, צווח עליכם ואומר לכם: “איזה אפסים אתם”, “ידעתי שאתם תיכשלו”, “אף פעם לא תצליחו”. והבוס השני נושם איתכם רגע, יושב יחד איתכם, מבין מה היה שם, בודק איך אפשר לתקן את זה ואיך אפשר למנוע את הטעות הזאת בפעם הבאה. התשובה כאילו ברורה, נכון? אבל איך זה שהרבה פעמים, כשאנחנו מדברים לעצמנו וכשאנחנו מנהלים את עצמנו, אנחנו בעצם בוחרים בבוס הראשון? עכשיו, זו לא בהכרח

בשלב מסוים, אחרי 5 חזרות? 10? 20? מסע מתחיל להיות שיגרה ואז הכל אחרת, לטובה ולרעה. מצד אחד כבר פחתו לי החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה שלי להיות יותר מאתגרת ומפחידה ומהצד השני? אין את החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה להיות יותר מרגשת ומרתקת. לטוב ולרע, אני כבר שם. כל בוקר, בימי החול, השעון עוד לא זכה לצלצל 05:30, אני תמיד פותחת את העיניים הרבה לפני ומכבה אותו. בשש אני כבר בדרכים, חולפת במהירות על פני פקקים מתהווים (כן, כבר בשעה הזו) ומברכת שוב פעם את עצמי שבחרתי להתחיל בשעה המוקדמ

את לא מבינה, שמעתי בחדשות שארצות הברית ומצרי הורמוז, ולא, אני שמעתי שאיראן ו... חדשות. כולנו מרגישים שאנחנו חייבים לדעת מה קורה כל הזמן, ועכשיו, מיד, ישר לווריד. התמכרות כמו כל התמכרות אחרת. גם מתח יכול להפוך להתמכרות. יש בעולם ההתפתחות האישית מושג שנקרא מעגל הנוכחות שלנו, ובתוכו יש את מרחב הדאגה ואת מרחב ההשפעה. מרחב ההשפעה הוא כל מה שיש לי השפעה עליו: איזה אוכל החתול שלי מקבל, איזו עבודה אני עושה, מה הלקוחות שלי מקבלים, איך אני מדברת עם הילדים שלי, איך אני פותחת את הבוקר של

אחד הדברים הכי מרגיעים בתא הלחץ הוא המקצוענות של האחות שמלווה אותנו ובכלל של המערכת. האחות יכולה להיות מלק מהכפר שליד, ילנה החייכנית והמפרגנת, ציפי עם כיסוי הראש או שירה, אבל תמיד היא תהיה מקצוענית ומדויקת. כניסה ראשונה הרגישה לי מאיימת, קלסטרופובית כמעט. לא משנה כמה למדתי, שמעתי וסיפרו לי, שום דבר לא יכול באמת להכין אותי חוויה הזו של כניסה למעין צוללת קטנה. נכנסתי אל הצוללת והתיישבתי על הכסא התכלת, מחייכת אל מי שמולי. ימים ספורים מאד יהפכו אותו לחבר קרוב ואינטימי שלי, אין כמ

החתול שלי רוצה לבוא לשבת עליי, לא באולי ולא בהתלבטות ולא בשאלה אם זה נוח לי, הוא פשוט רוצה לבוא ולשבת עליי, ויש עם זה איזושהי בעיה כי הרבה פעמים אני יושבת לא כל כך ישר, אני זזה, אני עם רגליים בכל מיני צורות משונות וזה לא מתאים לו ולא נוח לו, אז הוא פשוט בא ונעמד מול הפנים שלי ומסתכל עליי ומחכה, ותמיד בסוף אני נשברת ואני מתיישרת, והוא בא ומתיישב כאילו זה היה ברור מההתחלה. יש בזה משהו נורא יפה ונורא נקי ואפילו נדיב, כי כשהוא אומר לי מה הוא רוצה אז אני יכולה לתת לו את זה, ולפעמי

המסע בתא הלחץ מתחיל. יום שבת היום, שבת בבוקר, יום יפה! מחר ב- 07:00 כבר צפויה להיות בתוך תא הלחץ, כשהלחץ מתחיל לעלות. האחות שקיבלה אותי השבוע לפגישת ההכנה, הסבירה לי שבעשר הדקות הראשונות מעלים את הלחץ בתא. "את צוללת?", היא שאלה אותי וכשהנהנתי בראשי, הסבירה שהלחץ עולה בעוד אטמוספירה אחת, כמו לעומק של 10 מטרים. אני מחייכת, את העולם הזה אני מכירה. החלק המאתגר צפוי אחר כך, בשעתיים שאחרי ובכלל בשבועות הקרובים. אל תא הלחץ אי אפשר להכניס מכשירים אלקטרונים. כך שבמשך שעתיים אני צריכה

לפני כמה ימים קיבלתי אישור להתחיל תהליך מאוד משמעותי ואינטנסיבי בתא הלחץ באסף הרופא. זה תהליך יומיומי של שלושה חודשים, שדורש הרבה זמן, אנרגיה, התמסרות ובעיקר את ההסכמה שלי להיכנס לעוד שכבה של ריפוי, עם סקרנות, התרגשות, תקווה וגם עם קצת חשש. הגעתי לתהליך הזה בעקבות מימון שהתקבל מתורמים, אחרי שהייתי באחד האירועים בדרום בשבעה באוקטובר. מי שמכיר אותי מכיר את הסיפור. לא נכנסת כאן לפרטים אבל כן חשוב לי להגיד שהשבעה באוקטובר וכל מה שהגיע אחריו טלטל אותי טלטלה עמוק, והכניס אותי לשנתי

אני רוצה לספר לכם על מחקר מפתיע, אבל אולי לא כל כך. המחקר התייחס למתח, חקר כשלושים אלף אנשים לאורך שמונה שנים בארצות הברית, ושאלו אותם שתי שאלות. השאלה הראשונה הייתה עד כמה חווית מתח בשנה האחרונה, רמה מועטה, בינונית או גבוהה. השאלה השנייה, וכאן העניין, הייתה עד כמה אתה חווה מתח כדבר שלילי. התוצאות מפתיעות. מי שחווה מתח ברמה גבוהה היה לו סיכוי גבוה יותר, קרוב לארבעים ושלושה אחוז, למות מאשר אנשים שחוו מתח ברמה נמוכה. אבל כאן זה משתנה. אנשים שתפסו מתח בתור דבר חיובי, כדבר שמוסיף

יש תקופות, כמו עכשיו, שמצד אחד אנחנו כאילו אמורות לחזור לתפקוד.המלחמה נגמרה, הגנים נפתחו, פסח נגמר.הכול אותו דבר. אפשר לחזור לעבודה, אפשר לחזור לספורט, אפשר לחזור לעצמנו. אבל לא. לא ממש. אגיד כהערת אגב, וזה לא הנושא של הסרטון הזה, שהרבה פעמים בתקופות של מתח אנחנו מחזיקות את האדרנלין והקורטיזול גבוהים, וכשהמתח משתחרר דווקא אז הכול מתפרק. זה קורה, זה מוכר, זה ידוע.סוגרת סוגריים. אם תרצו, יהיה על זה סרטון המשך. אז חזרנו לתקופה שנראית רגועה, הכול כביכול כרגיל, ואני לא מצליחה לחזו

בשבוע שעבר איתרע מזלי, או שאולי דווקא התמזל מזלי, לצאת למסע קניות בגדים. שופינג. בקניון, עם שתי נשים צעירות. כיוון שזה פחות מהתחביבים האהובים עליי, בזמן שהן הסתובבו בחנויות, אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להן. ובגלל שיש לי עניין עם התמכרות למכשירים אלקטרוניים, החלטתי שאני לא נוגעת. הטלפון נשאר בתיק, הן היו בפנים, ואני פשוט ישבתי מחוץ לחנות ובהיתי. נשמתי. חשבתי. לא עשיתי שום דבר חשוב. כמות המבטים שקיבלתי באותו יום הייתה בלתי נתפסת. בעיקר ילדים, כמובן. מבוגרים קצת מסתכלים ולא נעים להם,

יש רגעים שבהם קופץ משהו שהוא עתיק יותר, עמוק יותר, אינסטינקטיבי, כזה שחותך את הגוף. פחד. אני קוראת לו זאב הפחד. הזאב הזה מגיע בדרך כלל בדיוק ברגעים שבהם אני הכי פחות רוצה אותו, ברגעים של אי ודאות ושל חוסר יציבות. הוא פשוט מופיע בלי שום הזמנה, קופץ, נעמד במרכז הבמה ודורש את תשומת הלב שלו. לזאב הזה יש שתי פנים: מצד אחד הוא מגיע בדיוק מאותו מקום של לולאות הפחד שמנהלות אותי, שדיברנו עליהן בשבוע שעבר, ושאותן אני בוחרת לשחרר. מצד שני יש לו תפקיד. הוא בעצם חבר שלי. הזאב הזה בא לשמור

יש רגעים כאלה ביום שמקפיצים אותנו, רגעים קטנים ולפעמים לגמרי בלתי צפויים, שבהם פתאום קופצות מחשבות שלא הזמנו, בלי הכנה מוקדמת ובלי שביקשנו, והן נכנסות ישר למרכז הבמה. משהו קורה בעבודה, אולי שיחה שלא הלכה כמו שרצינו או החלטה שלא יצאה מדויקת, ומיד עולה הקול הפנימי שאומר "לא הייתי צריכה לעשות את זה", "זה לא אני", "למה בכלל ניסיתי", ותוך שניות כל מה שעשיתי מצטמצם למסקנה אחת לא נעימה שמרגישה מאוד אישית. או רגע אחר, חיצוני יותר, כמו אזעקה באמצע הלילה או חדשות שמערערות את תחושת היצי