.avif)
הבוקר קמתי והטלפון שלי קרא לי
- Ruth Palmon
- 14 באוג׳
- זמן קריאה 2 דקות
הבוקר קמתי והטלפון שלי פשוט קרא לי. זה היה מין קול כזה קטן, אבל מאוד ברור, של הטלפון שישב בסלון, אני כבר תקופה לא ישנה איתו בחדר, והוא קרא לי: "בואי, בואי". הצלחתי להתעלם ממנו, כמו שאני לפעמים מצליחה להתעלם ממנו במחיר מאוד כבד, לפחות חצי שעה, ואז כשהגעתי לטלפון ולקחתי אותו, והתיישבתי במרפסת עם כוס קפה ורציתי לראות מה קרה, ומי חיפש אותי ומה קרה בעולם, לא קרה שום דבר. כלומר, היו כמה מיילים והיו הודעות, ובטח בחדשות קרה זה וזה וזה. תכל'ס, אשכרה, לא קרה שום דבר.
וזה גרם לחשוב על הפומו. על הפומו שקורה לי שצריכים אותי ורוצים אותי, ומה יקרה ואם אני לא אדע, וכאלה. שתכל'ס אני לא ממש מנתחת מוח, זה לא שצריכים אותי עכשיו. אם יצטרכו אותי עכשיו כולם יודעים איך להשיג אותי. תמיד אפשר להרים טלפון, להתקשר, לדבר.
וחשבתי לעצמי מה בעצם אני מפסידה בזה שאני זמינה כל הזמן. עכשיו, זה לא רק הטלפון, אני עובדת, אני בדרך כלל עובדת עם וואטסאפ ווב פתוח על המחשב, והמחקר מראה שעצם הצלצול הזה, ה"טינג" הזה של הטלפון, מוציא אותנו מהריכוז ומוציא אותנו ממה שאנחנו עושים, ולוקח לנו זמן כדי לחזור בחזרה.
עכשיו זה קשה. הטלפון הזה בנוי כדי לקרוא לי ולמשוך אותי פנימה, כמה שיותר ולכמה שיותר זמן, וזה דורש עשייה אקטיבית. ואני החלטתי לגשת לזה בחמלה. אני בוחרת לעצמי טווח זמן של חצי שעה. זה יכול להיות גם עשר דקות אם אני אחליט שזה קשה לי מדי, ובטווח הזמן הזה אני לא מתקרבת לטלפון. כלומר, אם הוא יצלצל אני אענה. בדרך כלל אם מתקשרים זה משהו, זה או שרוצים לגייס ממני תרומה, או שצריכים ממני משהו דחוף, ואז אני אענה. חוץ מזה הטלפון בצד, וואטסאפ ווב מכובה, כנ"ל האימיילים.
וכנראה שבסוף העשר דקות האלה לא קרתה שום קטסטרופה בעולם, ואני בוחרת להחזיר לעצמי את הזמן שלי ואת השליטה על תשומת הלב שלי, שזה בעצם המשאב הכי יקר בעולם.
תגובות