.avif)
המסע בתא הלחץ - שבועיים אחרי
- Ruth Palmon
- 11 באוג׳
- זמן קריאה 2 דקות
ברגע האחרון, לא הרגשתי שום דבר.
כלומר, ידעתי שאני צריכה להרגיש, ראיתי בהילוך איטי את פלטת הזכוכית מתקרבת לבוהן הגדולה שלי במהירות.
ואז פוגעת.
ולא הרגשתי דבר.
עד שכן.
וכשהרגשתי, זה כאב ממש.
הבוהן וכל הסביבה שלה התנפחו והתחיל רמז לכל צבעי הקשת שיצבעו לי את הרגל בשבועיים הקרובים.
באותו הבוקר גם דקרתי את עצמי עם מספריים, הפעם באגודל, זה היה בוקר אכזרי.
אבל הפצעים התנהגו באופן מוזר ולמחרת, כשקמתי, הכל כמעט נעלם.
ליוותה אותי תזכורת עדינה למגבלה להזיז את הבהונות ברגליים. אבל הצבעוניות שמלווה אותי כבר שנים אחרי אפיזודות כאלה פשוט לא הגיעה. וגם הפצע באגודל התחיל להחלים.
זה מפתיע.
אבל לא כל כך.
החודש הראשון אחרי סיום התהליך בתא הלחץ הוא חודש של ריפוי אינטנסיבי.
אני מרגישה את זה שאני לפעמים עייפה יותר באימונים, בעובדה שאני בקיטוזיס למרות שאני עדיין צורכת פחמימות, גם מסוחררת לפעמים.
ועדיין ההבנה הזו של לראות בעיניים את הפצעים מחלימים במהירות שיא כזה היא המחשה אחרת לחלוטין.
אם זה מה שקורה לי בפגיעות קטנות חיצוניות, מרגש לחשוב איזה ריפוי משמעותי עובר הגוף שלי והמוח מבפנים.
בעוד כשבועיים אני מגיעה לשם ליום בדיקות ראשון שאחרי התהליך, אחר כך יום נוסף ובסוף סיכום מול הרופאה שליוותה את התהליך.
אני יודעת שמרגישה שיפור כמעט בכל מדד גופני, קוגנטיבי וריגשי, יהיה מעניין לראות את זה בתוצאות המבחנים.
לפרקים הקודמים:
תגובות