המסע בתא הלחץ: סיום שבוע 8, שבוע מטלטל
- Ruth Palmon
- 25 ביוני
- זמן קריאה 1 דקות
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"
אמרו את זה כבר חכמים ממני וכנראה שזה עוד חוק של היקום.
מצד אחד אני ישנה כבר לילות שלמים, התרגלתי מהר לכיף הזה של להירדם בלילה ולקום רק בבוקר.
כמה לא טריוואלי, כמה פשוט עכשיו.
גם התרגלתי לטוב של ההתאוששות המהירה שיש לי אחרי אימון קרוספיט.
אם עד ממש לא מזמן הייתי צריכה יומיים או שלושה כדי להתאושש מאימון, היום אני בסדר ישר אחרי.
אבל אין ריפוי שמגיע ללא מחיר.
המחיר כאן ידוע מאד, ברור על השולחן, ועדיין מפתיע כמו אור בוהק או אגרוף פתאומי לפנים.
דכדוך, עצבות, הצפה של הרגש.
אנשי המקצוע יסבירו לי שכשרקמת המוח נמצאת בריפוי, כל מה שמסתתר שם למטה, תוסס ומרקיב, אבל מסתתר, עולה החוצה.
וזה מטלטל.
מזכיר קצת את הזמן הזה בשבועות הראשונים אחרי השביעי לאוקטובר.
כשמישהו רק היה קצת מסתכל עליי במבט אוהב, שלא לדבר על לשאול מה שלומי, והייתי מתחילה לבכות.
אז כזה.
ההבדל הוא, שהפעם אני עטופה ומטופלת, יש מי שיראה אותי, יש מי שמבין, ומסביר.
ואני יודעת ומבינה שזה חלק מהדרך, זה המחיר של הריפוי.
ברור
ועדיין קשה.
לפרקים הקודמים:
תגובות