המסע בתא הלחץ: שינה, סיום שבוע 7
- Ruth Palmon
- 20 ביוני
- זמן קריאה 1 דקות
איזה כיף זה לישון.
להכניס את הרגליים הקרירות מתחת לשמיכה החמימה והעוטפת, להניח את הראש על הכרית, לעצום עיניים בסיפוק, לקחת נשימה עמוקה, ולהרגיש איך הגוף מתחיל לאט לאט להרפות אל תוך הלילה.
ואז להתעורר בבוקר, עם השעון המעורר, או אולי רגע לפניו, עם אור ראשון שנכנס מהחלון ועם ציפורים שמזכירות שהעולם כבר התחיל את היום.
אני מאוד אוהבת לישון.
אולי בגלל זה כל כך הפתיעה אותי ההתעוררות הספונטנית באחד מימי השבוע, עמוק בתוך התהליך, אחרי לילה שלם של שינה.
לילה שלם.
בלי יקיצות.
בלי גוף שנדרך באמצע הלילה.
בלי מחשבות שמתחילות לרוץ דווקא ברגע שבו כל מה שביקשתי היה להמשיך לנוח.
מאז השביעי באוקטובר לא ישנתי לילה שלם.
הגעתי אל אותו יום בגיל 49, עמוק בתוך גיל המעבר, עם שינה שהייתה שברירית גם ככה, ואז אותו יום נורא לקח את השבריריות הזאת והעיף אותה באגרסיביות לכל כיוון אפשרי.
באיזשהו שלב כבר התחלתי להאמין שאולי ככה זה יהיה מעכשיו.
שינה חלקית.
גוף עייף.
בקרים שמתחילים עם תחושה שלא באמת חזרתי לעצמי בלילה.
עד עכשיו.
מסתבר שאחת המתנות הברוכות של הטיפול בתא הלחץ היא שינה רצופה.
שינה מתוקה, עמוקה, מלאה, כזאת שמחזירה לגוף משהו שהוא כמעט שכח שמגיע לו.
ואני?
אני אשכרה התגעגעתי.
לפרקים הקודמים:
תגובות