המסע בתא הלחץ, כבר מתחילה לה שגרה, סיום שבוע 2
- Ruth Palmon
- 15 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
בשלב מסוים, אחרי 5 חזרות? 10? 20? מסע מתחיל להיות שיגרה ואז הכל אחרת, לטובה ולרעה.
מצד אחד כבר פחתו לי החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה שלי להיות יותר מאתגרת ומפחידה ומהצד השני? אין את החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה להיות יותר מרגשת ומרתקת.
לטוב ולרע, אני כבר שם.
כל בוקר, בימי החול, השעון עוד לא זכה לצלצל 05:30, אני תמיד פותחת את העיניים הרבה לפני ומכבה אותו.
בשש אני כבר בדרכים, חולפת במהירות על פני פקקים מתהווים (כן, כבר בשעה הזו) ומברכת שוב פעם את עצמי שבחרתי להתחיל בשעה המוקדמת הזו של היום, עוד לפני שרוב הנהגים פתחו את עיניהם וזלגו לכביש העמוס.
החלטתי שהתהליך עבורי יהיה משמעותי. מאד.
כמובן שיש את הריפוי הפיסי שקורה בין אם אבחר בו ובין אם לא, כל מה שאני צריכה לעשות כדי שהוא יקרה זה להיות שם.
ומעבר לזה, שעתיים בכל בוקר הם ברכה. מתי יכולתי להרשות לעצמי להתמקד רק בצמיחה ובפיתוח אישי במשך שעתיים בכל בוקר, בלי טלפון ליד שצורח בקול, גם כשהוא שקט לחלוטין, בלי "רק הכלי הזה בכיור" או "מכונת הכביסה סיימה!" שנוהגים לקרוא לי בבקרים.
רק אני, האחות (ולעיתים נדירות יותר האח), המסיכה ומה שאני בוחרת לעשות בכל בוקר. זו ברכה ומתנה גדולה לא פחות מאשר תהליך הריפוי עצמו (שתורם לגמישות מחשבתית, ככה על הדרך, עוד סיבה טובה עוד יותר להעמיק וללמוד).
אני בוחרת לצמוח בשני מסלולים.
הראשון הוא עבודה על פי הספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון. שעשיתי אותו בעבר והיה משמעותי מאד ולכן החלטתי לחזור על העשייה.
השני הוא תוכנית הקואוצינג שלי, הרי אני מאמנת אנשים כל הזמן להשיג מטרות מרגשות ומפחידות, אז הנה הגיע הזמן שאאמן את עצמי!
דייקתי את התוכנית שלי ל-12 השבועות של התהליך בתא, והתוצאות כבר מתחילות להציג את עצמן גם עם סינכרוניות מפתיעה וגם עם תובנות והחלטות ותחילת צעדים שאני עושה.
איזה צעדים?
נגמר לי המקום בדף... אמשיך בשבוע הבא!
לפרקים הקודמים:
תגובות