המסע בתא הלחץ: סיום שבוע 9, מתחיל עצוב אבל משתפר
- Ruth Palmon
- 2 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
אני מתעוררת בבוקר מתוך חלום רע.
מעולם לא זכרתי את החלומות שלי, אני מאלה ש"לא חולמים", אנשים שמספרים שחלמו על הזה וחלמו על ההוא, אנשים שמתעוררים מתוך חלום רע או אולי חיוך.
לא, לא אני.
זה השתנה עם התא, מסתבר שזו תופעה ידועה שהחלומות הופכים להיות פתאום מאד ברורים וזכירים, וכנראה גם לא לגמרי ברורה, אבל לא על זה הפוסט שלי היום.
אני עצובה.
מתעוררת מתוך החלום הרע ומרגישה שהעולם יושב עליי.
פתאום דברים שהם קטנים ביום יום, הופכים להיות בלתי נסבלים.
הבטן מתהפכת.
ויש לי כאן פרדוקס.
אני יודעת שזה לא שלי.
אני חופרת עמוק עמוק לתוך הבטן המתהפכת ויודעת שאין שום דבר שמצדיק את העצב העמוק הזה, הדכדוך שהתיישב עליי.
אבל הוא? מה אכפת לו, הוא נשאר.
זה מזכיר לי את היום השלישי אחרי הלידה, אני זוכרת את עצמי בוכה בלי הפסקה וכשהאבא של הילדים שלי שואל מבוהל מה קורה ומה הוא יכול לעשות, אני מסבירה מתוך הבכי והדמעות שלא קרה שום דבר, אני פשוט עצובה, זה ההורמונים.
אז גם כאן.
העצב הזה, הדכדוך, הם לא שלי, הם חלק מהדרך.
וכמו אחרי הלידה, גם היום אני יודעת שזה חלק מהדרך כי הצוות המקצועי הנפלא שבמרכז הכין אותי לזה.
וזה עושה את העצב, קצת פחות עצוב לנשיאה, אני נותנת לו מקום מתוך הבנה שהוא צריך להיות כאן עכשיו ואחר כך ילך.
ובהמשך השבוע, אני מתעוררת עם זכרון נפלא מלפני 30 שנה, אני עם השמלה האדומה שכל כך אהבתי, רוקדת על היאכטה כל הערב, מחויכת ומאושרת.
השמלה כבר מזמן מצאה לה בית אחר אחרי שהפסיקה לעלות עליי (בינינו, גם אז לא ממש יכולתי לנשום איתה).
אבל הזכרון, שנעלם לו בתהום הנשייה, פתאום חזר, במלוא עוצמתו.
סוף השבוע ה-9, מתחילים להריח את הסוף.
לפרקים הקודמים:
תגובות