המסע בתא הלחץ: סיום שבוע 10: הרגשה של כוח ועוצמה
- Ruth Palmon
- 9 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
טיפת זיעה מבהיקה מבצבצת לה על הרקה.
היא מתגלגלת לאיטה לעבר הלחי, כאילו עוד לא החליטה לאיפה דרכה מועדת.
מהססת, לכאן או לכאן.
וברגע אחד, מתרסקת על הקופסה, כשאני קופצת עליה בעוצמה.
ועוד טיפה,
ועוד אחת,
הן מצטברות להן יחדיו ומזנקות יחד איתי על הקופסה בקפיצה הבאה.
אימון קרוספיט. קשוח, עוצמתי, טוב.
השרירים זועקים, הנשימה מתקצרת.
והנשמה, זוהרת.
מרגישה את העוצמה מפמפמת לי בגוף, את האנדרופינים זורמים במוח, נהנית מהתחושה של התנועה, הכוח, היכולת, ההוויה.
לא חדש לי עולם הקרוספיט, אני כאן כבר עשור, באינטנסיביות גבוהה יותר לפני ה-7 לאוקטובר, הרבה פחות אחרי.
וגם עולמות אחרים, יוגה, פילאטיס, אימונים פונקציונלים.
אבל קרוספיט,
הו קרוספיט.
עשור של יחסי אהבה שנאה.
אני אוהבת את העוצמה והבריאות שזה מייצר, אני אוהבת את החברים שלי ששם, את הסביבה האנושית הטובה כל כך, את ההרגשה שאחרי.
אבל תמיד שנאתי את האימונים עצמם, את הכאב, המאמץ ואת הנשימה המתקצרת.
ועכשיו
פתאום מבינה את מה שאתלטים מדברים עליו.
שהיה נראה לי בלתי נגיש בכלל.
את העוצמה שמפמפמת בגוף, את התחושה של התעלות ביכולת לקפוץ עוד קפיצה ועוד קפיצה.
להביא את הגוף לקצה ואז עוד קצת.
קרוספיט, למרות עשור בספורט הכל כך נפלא הזה, מעולם לא חוויתי אותו ככה.
סוף שבוע 10 בתא הלחץ, עוד שבועיים שלמים לפניי ואחר כך עוד חודש של ריפוי והחלמה, חודש שהגוף זקוק לו כדי להביא את הריפוי של התא למקסימום.
אני סקרנית להרגיש ולחוות לאן זה עוד ייקח אותי.
לפרקים הקודמים:
תגובות