המסע בתא הלחץ: יציאה למסע, סיום שבוע 6
- Ruth Palmon
- 13 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
אני יושבת בגופי בתא הלחץ, המסיכה על הפנים, הכתף נוגעת בידית.
ברוחי אני לא שם.
אני עפה על גבי הרוח, טסה מעל העננים.
מגיעה בחזרה לאותו היום המקולל.
עוצרת לרגע מעל חניון רעים, ומתחילה לרדת לגיהנום שקורה שם עכשיו.
מהר מאד אני אוספת את עצמי משם וממשיכה אל החווה.
ברוח הקלה, אני רואה, או נכון יותר לאמר, חווה את עצמי.
יושבת ליד השולחן. בחווה.
מסביב יריות מקלעים, פצצות שנופלות, חוסר וודאות.
ואני שם, מנותקת, ורק הילדה הקטנה שבפנים צועקת. משתיקה את קולות הירי שמסביב.
אני יורדת אליי ועוטפת אותי במין שמיכה חמימה.
ומבטיחה לי שהכל יהיה בסדר.
בתא בינתיים הרמתי את הידית של הכסא כדי שתיגע לי בכתף כל הזמן. היא נותנת לי תחושה של קרקוע ושל יציבות.
אני יודעת לאן לחזור.
ובינתיים אני לא חוזרת.
אני שם, במסע, מסע אל אותו היום המקולל.
עוטפת את עצמי בחמלה, מבטיחה שהכל יהיה טוב.
במעלה הדרך, אחרי ה-7 לאוקטובר, עשיתי תהליך משמעותי מאד של טיפול בקטמין, במרפאת חרבות ברזל בבית החולים שערי צדק בירושלים.
בתהליך, יצאתי למסעות דומים, ברורים פחות, מובחנים פחות, אבל דומים.
וזה הסתיים לפני יותר משנה וחצי.
ועכשיו, בפעם הראשונה, יצאתי למסע דומה, בלי שום חומרים משני תודעה, בלי פסיכולוג שמחכה לי מהצד השני של המסע.
רק אני. המסיכה, והידית של הכסא שנוגעת לי בכתף לאורך כל המסע. נותנת יציבות, נוכחות, בטחון.
סיום שבוע 6 בתא הלחץ באסף הרופא. עוד 6 שבועות לפניי.
לפרקים הקודמים:
תגובות