התמכרות לנייד
- Ruth Palmon
- 12 באפר׳
- זמן קריאה 1 דקות
בשבוע שעבר איתרע מזלי, או שאולי דווקא התמזל מזלי, לצאת למסע קניות בגדים. שופינג. בקניון, עם שתי נשים צעירות.
כיוון שזה פחות מהתחביבים האהובים עליי, בזמן שהן הסתובבו בחנויות, אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להן. ובגלל שיש לי עניין עם התמכרות למכשירים אלקטרוניים, החלטתי שאני לא נוגעת. הטלפון נשאר בתיק, הן היו בפנים, ואני פשוט ישבתי מחוץ לחנות ובהיתי.
נשמתי. חשבתי. לא עשיתי שום דבר חשוב.
כמות המבטים שקיבלתי באותו יום הייתה בלתי נתפסת. בעיקר ילדים, כמובן. מבוגרים קצת מסתכלים ולא נעים להם, אבל לא נועצים מבט. ילדים, לעומת זאת, עצרו והסתכלו עליי בתימהון, כאילו שואלים “מה זו המשוגעת הזאת”. אפילו ילד אחד עצר ושאל אותי מה אני עושה, ואז אמא שלו לקחה אותו מהר משם, שלא יישאר ליד המשוגעת הזאת.
וחשבתי לעצמי שאם הייתי יושבת עם טלפון וגוללת, אף אחד לא היה עוצר. זה היה נראה לגמרי הגיוני. אבל סתם לשבת ולהביט בחלל, מי עושה את זה היום?
ולכן בחרתי.
כל פעם שהיד הולכת אוטומטית לכיוון הטלפון, לא כשאני צריכה לעשות שיחה ולא כשיש משהו ממוקד לבדוק, אלא סתם מהרגל, ואני מניחה שאני לא היחידה שזה קורה לה, מחקרים מדברים על מאות פעמים ביום שבהן היד הולכת לטלפון בלי סיבה אמיתית, כל פעם שזה קורה אני עוצרת.
אני עושה נשימת קופסה אחת. ארבע פנימה, ארבע לעצור, ארבע החוצה, ארבע לעצור.
ואחר כך אני יכולה לעשות מה שאני רוצה.
אם עדיין יש לי את הדחף לבדוק מה קרה בעולם בעשר הדקות מאז שבדקתי בפעם האחרונה, זה בסדר, אני יכולה. אבל ההרגל שאני בוחרת כדי לא להפוך את הגלילה למשהו אוטומטי הוא פשוט לעצור, לנשום, ואז לבחור.
תגובות