זאב הפחד
- Ruth Palmon
- 4 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
יש רגעים שבהם קופץ משהו שהוא עתיק יותר, עמוק יותר, אינסטינקטיבי, כזה שחותך את הגוף.
פחד.
אני קוראת לו זאב הפחד.
הזאב הזה מגיע בדרך כלל בדיוק ברגעים שבהם אני הכי פחות רוצה אותו, ברגעים של אי ודאות ושל חוסר יציבות. הוא פשוט מופיע בלי שום הזמנה, קופץ, נעמד במרכז הבמה ודורש את תשומת הלב שלו.
לזאב הזה יש שתי פנים: מצד אחד הוא מגיע בדיוק מאותו מקום של לולאות הפחד שמנהלות אותי, שדיברנו עליהן בשבוע שעבר, ושאותן אני בוחרת לשחרר.
מצד שני יש לו תפקיד. הוא בעצם חבר שלי. הזאב הזה בא לשמור עליי, לשמור עליי ממשהו מפחיד, מאיזושהי סכנה, אמיתית או מדומיינת. הוא שם בשבילי.
וכאן בדיוק מגיעה הבחירה שלי.
פעם הייתי נלחמת בו.
היום, כשהוא עולה, אני קודם כל מתכווצת, כי התגובה היא תגובה אוטומטית.
אצלי הוא מגיע ישר לבטן. הבטן שלי מתהפכת ויש לי כיווץ חד כזה.
ואז אני יודעת שהוא כאן. אני עוצרת, ובוחרת לא להילחם בו וגם לא לשחרר אותו מיד, אלא לעצור ולהקשיב לו.
קודם כל להקשיב לגוף ולהבין שהוא כאן, שהוא דורש את תשומת הלב שלי.
וחוץ מזה, אני בוחרת להקשיב למה הוא בא להגיד לי. מאיזו סכנה הוא מנסה לשמור עליי, למה הוא רוצה להסב את תשומת ליבי, מה קרה עכשיו שגרם לו לקפוץ ומה הפעיל אותו.
אני ממש עוצרת, נושמת לתוך הכיווץ הזה בבטן, ואז מקשיבה.
ואחרי שהקשבתי לו באמת, אני בוחרת האם זו סכנה אמיתית או סכנה מדומיינת.
לדוגמה, נניח שאני יושבת בישיבה עם אנשים חשובים, ויש לי משהו מדויק וחשוב להגיד. אבל אלה אנשים מאוד חשובים ואני קצת מתביישת ולא בטוחה, לא יודעת איפה להיכנס ומה יקרה אם אני אטעה.
במקרה הזה אני מבינה שהזאב בא לתת לי עוד רגע למחשבה, כדי לדייק ולחדד את הדברים שלי.
אני מקשיבה לו, מדייקת את הדברים, ואז נכנסת ואומרת.
הסכנה כאן לא אמיתית, אבל הוא כן הסב את תשומת ליבי למשהו שחשוב להיות מודעת אליו.
עוד דוגמה.
נניח שאני רוצה להתחיל משהו חדש, קורס דיגיטלי לדוגמה, משהו שלא עשיתי לפני כן.
הוא בא ואומר לי לעזוב, שחבל על הזמן ועל הכסף, שזה לא יקרה, שאף אחד לא ייכנס ולא ישלם.
גם כאן אני עוצרת, מקשיבה, מרגישה את הבטן מתהפכת, ובוחרת מה לעשות עם המסר הזה.
במקרה הזה בחרתי להתחיל קטן, עם קבוצת בטא שמתנסה, שרואה, שנותנת לי פידבקים, כדי שאוכל ללמוד ולשפר לפני הצעד הבא.
גם כאן הקשבתי לו, עצרתי, לקחתי את השיעור שהוא הביא איתו, שהוא כמעט תמיד שיעור של דיוק ותשומת לב, הודיתי לו ואז שחררתי אותו לדרכו.
לפעמים הזאב אומר דברים אחרים.
לפעמים הוא אומר לי לעצור, שיש יותר מדי עומס, פיזי או נפשי, שלא ישנתי טוב, שלא אכלתי כמו שצריך, שלקחתי על עצמי יותר מדי.
במקרה הזה לפעמים אני בוחרת להקשיב לו באמת, כי זאב הפחד הוא חבר שלי. הוא בא לשמור עליי.
באופן הזה הזאב לא נעלם. הוא חלק ממני, חלק ששומר עליי, חלק שבנוי בתוכי.
אבל הוא כבר לא אויב שלי. הוא פועל ביחד איתי, כדי לשמור עליי.
כשהוא עולה אני עוצרת, נושמת לתוכו, מכירה בנוכחות שלו, נותנת לו מקום, מקשיבה ולומדת.
זה לא קורה בבת אחת. זה לא שתוך יום למדתי להקשיב לזאב שלי וזהו, והוא לא מפעיל אותי יותר.
התנהלתי בעולם חמישים שנה באופן מסוים, ולוקח זמן לשנות את ההתנהלות, את ההתנהגות ואת התגובה האינסטינקטיבית והמהירה שלי אליו.
ועדיין, אני עושה בחירה קטנה: לעצור, להקשיב, להגיד תודה, ללמוד, ולשחרר.
תגובות