חמלה מול רחמים
- Ruth Palmon
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 2 דקות
יש תקופות, כמו עכשיו, שמצד אחד אנחנו כאילו אמורות לחזור לתפקוד.המלחמה נגמרה, הגנים נפתחו, פסח נגמר.הכול אותו דבר. אפשר לחזור לעבודה, אפשר לחזור לספורט, אפשר לחזור לעצמנו.
אבל לא. לא ממש.
אגיד כהערת אגב, וזה לא הנושא של הסרטון הזה, שהרבה פעמים בתקופות של מתח אנחנו מחזיקות את האדרנלין והקורטיזול גבוהים, וכשהמתח משתחרר דווקא אז הכול מתפרק. זה קורה, זה מוכר, זה ידוע.סוגרת סוגריים. אם תרצו, יהיה על זה סרטון המשך.
אז חזרנו לתקופה שנראית רגועה, הכול כביכול כרגיל, ואני לא מצליחה לחזור לעשות את מה שעשיתי קודם.
אני רוצה, אני מתכוונת, אבל לא מצליחה.וכאן עולה השאלה: מה בין חמלה לבין רחמים?
מידת החמלה היא מידה שבה אני קשובה לעצמי. אני מבינה שאני לא אחזור מיד להיות מי שהייתי פעם, עם ארבעה אימונים בשבוע, לקום מוקדם, לעשות את זה ואת ההוא, לתפקד בתפקוד גבוה, להיות קשובה ונוכחת בשביל כולם.
מידת הרחמים קצת פחות.לא בא לי, לא מתחשק לי, אני עייפה.
כזה לא.
לתפיסתי, מידת החמלה משרתת אותנו. מידת הרחמים, קצת התקרבנות, לא.
איפה עובר הקו בין שתיהן?
התלבטתי הרבה על השאלה הזאת והחלטתי שמבחינתי הקו עובר בנקודת ההתחלה.כלומר, אם פעם הייתי מתאמנת ארבע פעמים בשבוע, ועכשיו מגיע היום של האימון ואני לא מסוגלת ללכת, ממש מרגישה עייפה, אין לי כוח לקום, אין לי כוח ללכת, אני לא יכולה להתנתק מהסדרה שאני רואה בדיוק עכשיו,
אני מתחייבת לעצמי לצעד הראשון, לפעולה קטנטנה: לנעול נעליים ולרדת לאוטו, אולי אפילו להגיע למועדון.
הגעתי למועדון, אני נכנסת.כאן אני יכולה לבחור.רוצה להתאמן? אני מתאמנת.לא רוצה להתאמן, עדיין עייפה, עדיין כואב לי הגוף? זה בסדר.
כאן אנחנו בחמלה, לא ברחמים.
זו אבחנה שעושה את החיים קלים, כי אני לא צריכה להתחיל להתלבט אם אני באמת עייפה ואם זה לגיטימי או לא. אני בעשייה.וכמו שאנחנו יודעים, עשייה מושכת עשייה, מושכת מוטיבציה, שמושכת עוד עשייה.
ועכשיו אני יכולה להחליט:אם זה נכון, זה יקרה.אם זה לא נכון, זה לא יקרה.
אשמח ממש לשמוע חוויות שלכם בנושא.מה אתם חושבים על זה?איפה אתם פוגשים את זה בחיים שלכם?
תגובות