מה קורה אם כבר הייתי על המסלול ונפלתי?
- Ruth Palmon
- 17 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
תגידו, נניח שהייתי מציעה לכם לבחור בין שני בוסים:
בוס אחד מתעלל, ובוס שני מרים ומפרגן.
הבוס הראשון, אם עשיתם טעות, צועק עליכם, צווח עליכם ואומר לכם: “איזה אפסים אתם”, “ידעתי שאתם תיכשלו”, “אף פעם לא תצליחו”.
והבוס השני נושם איתכם רגע, יושב יחד איתכם, מבין מה היה שם, בודק איך אפשר לתקן את זה ואיך אפשר למנוע את הטעות הזאת בפעם הבאה.
התשובה כאילו ברורה, נכון?
אבל איך זה שהרבה פעמים, כשאנחנו מדברים לעצמנו וכשאנחנו מנהלים את עצמנו, אנחנו בעצם בוחרים בבוס הראשון?
עכשיו, זו לא בהכרח השאלה הנכונה, כי אני לא מטפלת וזה לא באמת מעניין אותי למה זה קורה. מה שמעניין אותי הוא מה משרת אותנו, מה יגרום לי להיות יותר אפקטיבית, יותר פרודוקטיבית, יותר מאושרת בפעם הבאה, וברור לי שהתשובה היא הבוס השני.
עשיתי טעות. הכל בסדר. קורה. אני בן אדם. פספסתי.
אני אשב עם עצמי, אני אנשום, ובמקום לצרוח על עצמי ולהגיד לעצמי איזו מטומטמת אני, ועוד פעם, ומה עשיתי, אני אנסה להבין מה באמת היה שם.
כי דווקא השיחה הזאת, השיחה השקטה יותר, המפרגנת יותר, העניינית יותר, היא זו שיכולה לגרום לי לא לעשות את אותה טעות בפעם הבאה.
אני אשב, אני אבין, אני אראה מה היה שם, ואני אמצא אפשרויות נוספות כדי לתקן את זה לפעם הבאה.
ויש כאן דגש מסוים שמאוד חשוב לי להגיד: אנחנו לא עושים את זה בזמן אמת.
כלומר, אם עכשיו אני צריכה לעשות משהו, ואם עכשיו אני אתחיל לנהל עם עצמי את השיחה הזאת עם הבוס המפרגן, זו לא באמת שיחה אמיתית, אלא זו יכולה להיות פשוט הדרך של המוח שלי לברוח מההתחייבות הזו שלא בא לו לעשות אותה.
אני מדברת על מצב שבו אתמול הייתי צריכה לעשות משהו, או הבוקר הייתי צריכה לעשות משהו, וזה לא קרה.
שם אני עוצרת.
אני נושמת.
אני בודקת.
אני משפרת.
ומחר אני קמה וממשיכה מחדש.
כי בסוף, השאלה היא לא איזה קול חזק יותר בתוכנו, אלא איזה קול באמת עוזר לנו לחזור למסלול.
מה יותר אפקטיבי עבורכם?
מה באמת עובד?
מה יגרום לכם להמשיך?
הבוס המתעלל או הבוס המפרגן?
תגובות