מחשבות שליליות ולולאת הפחד
- Ruth Palmon
- 30 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
יש רגעים כאלה ביום שמקפיצים אותנו, רגעים קטנים ולפעמים לגמרי בלתי צפויים, שבהם פתאום קופצות מחשבות שלא הזמנו, בלי הכנה מוקדמת ובלי שביקשנו, והן נכנסות ישר למרכז הבמה.
משהו קורה בעבודה, אולי שיחה שלא הלכה כמו שרצינו או החלטה שלא יצאה מדויקת, ומיד עולה הקול הפנימי שאומר "לא הייתי צריכה לעשות את זה", "זה לא אני", "למה בכלל ניסיתי", ותוך שניות כל מה שעשיתי מצטמצם למסקנה אחת לא נעימה שמרגישה מאוד אישית.
או רגע אחר, חיצוני יותר, כמו אזעקה באמצע הלילה או חדשות שמערערות את תחושת היציבות, ואז מגיעה המחשבה "ככה החיים שלי הולכים להיראות מעכשיו", "אין לי שליטה על זה", "אני לא יכולה לעשות כלום", והמחשבה הזו לא רק מופיעה אלא גם מתיישבת, תופסת מקום, ומתחילה לנהל את איך שאי מרגישה.
אם זה מוכר לך, את לא לבד, כי המחשבות האלה מגיעות במיוחד כשאנחנו עייפות, רעבות, עצובות או מתוחות, ברגעים שבהם המערכת שלנו כבר פחות מווסתת, ואז הן נכנסות בקלות ומרגישות כמו אמת.
אבל ברוב המקרים, הקול הזה הוא לא רגעי אלא חלק מלולאה עמוקה וישנה, לולאה שמבוססת על אמונה שיש לנו על עצמנו או על העולם, כמו "זה קרה כי אני לא מספיק טובה" או "ככה העולם עובד", אמונה שיושבת שם כבר הרבה מאוד שנים ומנהלת אותנו מבפנים גם בלי שנשים לב.
מה שקורה בפועל הוא שקורה אירוע, אנחנו מגיבות מתוך אותה אמונה, והתגובה שלנו רק מחזקת אותה עוד יותר, וכך נוצרת לולאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, תופסת עוד ועוד מקום במחשבות, ועם הזמן מתחילה להרגיש כמו אמת מוחלטת שאי אפשר לערער עליה.
יש הערכות מחקריות שמדברות על כך שאדם חושב בין 60 ל-80 אלף מחשבות ביום, ורובן המוחלט הן מחשבות אוטומטיות שלא בחרנו בהן, אלא כאלה שפשוט קופצות לתודעה שלנו, ומה שמאתגר במיוחד הוא שכ-80% מהן נוטות להיות שליליות או ביקורתיות.
ובתוך כל זה יש נקודה אחת מאוד חשובה, והיא ההבחנה בין מה שנכנס לבין מה שנשאר, כי אנחנו לא אחראיות על המחשבה שנכנסת לנו לראש, אבל אנחנו כן אחראיות לשאלה אם היא תישאר, אם היא תקבל מקום, ואם היא תהפוך לסיפור שאני ממשיכה לספר לעצמי.
כאן נכנסת שאלה אחת שיכולה להתחיל להזיז משהו מבפנים, והיא האם זו אמת מוחלטת או אמונה מגבילה, כי אמת מוחלטת היא משהו שאי אפשר לערער עליו, כמו העובדה שהשמש זורחת בכל בוקר, אבל אמונה מגבילה היא כזו שניתן להפריך אותה, לפעמים אפילו בעזרת דוגמה אחת קטנה.
אם אני אומרת לעצמי "אני לא מתמידה אף פעם", אבל יש דבר אחד בחיים שלי שבו אני כן מתמידה, אפילו קטן ואפילו לא מושלם, אז זו כבר לא אמת מוחלטת אלא אמונה, וברגע שזה אמונה אפשר להתחיל לעבוד איתה ולרכך אותה.
אותו דבר נכון לגבי אמונות כלליות על העולם או על אנשים, כי ברגע שיש אפילו יוצא דופן אחד, כבר נפתח סדק קטן שמאפשר לנו לראות שיש כאן סיפור ולא עובדה.
הרגע הכי חשוב בתוך כל התהליך הזה הוא רגע הבחירה, אותו רגע שבו המחשבה עולה ובדרך כלל גם מופיעה תגובה פיזית בגוף, כמו התכווצות בחזה, לחץ בבטן או שינוי בנשימה, וזה בעצם האות שלנו לעצור.
במקום הזה אפשר להכניס התערבות קטנה ומודעת, לקחת נשימה אחת מלאה ומכוונת, ארבע שניות שאיפה דרך האף, ארבע שניות עצירה, ארבע שניות נשיפה דרך הפה, ועוד ארבע שניות עצירה, ולתת לגוף רגע להתייצב לפני שממשיכים.
אחרי הנשימה אפשר לבחור משפט, לא כזה שקפץ לבד אלא כזה שאני בוחרת להגיד, משפט שמרגיע ושמחובר לקול הפנימי שלי, כמו "יהיה בסדר", "השמש תזרח גם מחר" או "אני יכולה להתמודד עם זה", משהו פשוט, לא גדול מדי, אבל כן אמיתי ונגיש.
ואז להישאר עם המשפט הזה עוד רגע, לתת לו להדהד, ולא למהר לחזור אוטומטית ללולאה הישנה.
זה תרגיל קטן, אפילו מאוד קטן, אבל הוא לא בהכרח קל, כי במשך שנים התרגלנו לחשוב ולהגיב בדרך מסוימת, והדפוסים האלה לא משתנים בין לילה, ולכן חשוב להכניס לתוך התהליך הזה גם סלחנות ולהבין שלא חייבים לעשות את זה מושלם.
מספיקה פעם אחת ביום שבה בחרנו להגיב אחרת כדי להתחיל לשנות את הלולאה מבפנים.
אז השאלה שנשארת איתך היא איזו מחשבה פנימית היית רוצה לשנות היום, ואיזה משפט חדש היית רוצה לבחור במקומה.
תגובות