אחרי השביעי באוקטובר היה לי חלום קטן: לחזור לנהל את החיים שלי. רציתי לצאת מהמצב הריאקטיבי הנורא הזה, שבו אני מתנופפת ברוח עם כל דבר קטן שקורה, ולפעמים אפילו בלי שקורה שום דבר. רציתי להחזיר לעצמי תחושת שליטה, עד כמה שאפשר בכלל להחזיק שליטה בתוך החיים שלנו. היה לי חלום, והיו לי גם משאבים. הייתה לי המשפחה שלי, היו לי חברים, הילדים שלי, אנשי מקצוע שרק רצו לעזור, והייתי גם אני, עם כל מה שכבר למדתי וצברתי לאורך השנים. אבל בשלב מסוים הבנתי שחלום ומשאבים עדיין לא מספיקים. אז התוודעתי

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" אמרו את זה כבר חכמים ממני וכנראה שזה עוד חוק של היקום. מצד אחד אני ישנה כבר לילות שלמים, התרגלתי מהר לכיף הזה של להירדם בלילה ולקום רק בבוקר. כמה לא טריוואלי, כמה פשוט עכשיו. גם התרגלתי לטוב של ההתאוששות המהירה שיש לי אחרי אימון קרוספיט. אם עד ממש לא מזמן הייתי צריכה יומיים או שלושה כדי להתאושש מאימון, היום אני בסדר ישר אחרי. אבל אין ריפוי שמגיע ללא מחיר. המחיר כאן ידוע מאד, ברור על השולחן, ועדיין מפתיע כמו אור בוהק או אגרוף פתאומי לפנים. דכדוך,

איזה כיף זה לישון. להכניס את הרגליים הקרירות מתחת לשמיכה החמימה והעוטפת, להניח את הראש על הכרית, לעצום עיניים בסיפוק, לקחת נשימה עמוקה, ולהרגיש איך הגוף מתחיל לאט לאט להרפות אל תוך הלילה. ואז להתעורר בבוקר, עם השעון המעורר, או אולי רגע לפניו, עם אור ראשון שנכנס מהחלון ועם ציפורים שמזכירות שהעולם כבר התחיל את היום. אני מאוד אוהבת לישון. אולי בגלל זה כל כך הפתיעה אותי ההתעוררות הספונטנית באחד מימי השבוע, עמוק בתוך התהליך, אחרי לילה שלם של שינה. לילה שלם. בלי יקיצות. בלי גוף שנד

מה זה הצלחה? אולי הצלחה זה לעשות המון כסף. עשרה מיליון דולר. עשיתי אקזיט של מאה מיליון דולר. אני מצליחה? אולי הצלחה זה בריאות, בריאות טובה, להיות בבריאות טובה גם בגיל מבוגר. אולי הצלחה זה משפחה מאושרת. יש המון הגדרות של הצלחה. ועדיין, איך זה יכול להיות שמעל תשעים ושלושה אחוז מהאמריקאים יש להם מדדים מטבולים לא תקינים, כשני מיליון איש בישראל מתחת לקו העוני, וקרוב לשני שליש מהעובדים לא מרגישים מחוברים לעבודה שלהם? משהו כאן לא עובד. אולי משהו בהגדרה של הצלחה כמדד חיצוני לא עובד.

אני יושבת בגופי בתא הלחץ, המסיכה על הפנים, הכתף נוגעת בידית. ברוחי אני לא שם. אני עפה על גבי הרוח, טסה מעל העננים. מגיעה בחזרה לאותו היום המקולל. עוצרת לרגע מעל חניון רעים, ומתחילה לרדת לגיהנום שקורה שם עכשיו. מהר מאד אני אוספת את עצמי משם וממשיכה אל החווה. ברוח הקלה, אני רואה, או נכון יותר לאמר, חווה את עצמי. יושבת ליד השולחן. בחווה. מסביב יריות מקלעים, פצצות שנופלות, חוסר וודאות. ואני שם, מנותקת, ורק הילדה הקטנה שבפנים צועקת. משתיקה את קולות הירי שמסביב. אני יורדת אליי ועוט

קרה לך פעם שמשהו ממש משמח קרה, ואז כמעט מיד עלתה תחושה של רגע, אולי זה לא אמיתי, ומה יקרה, ומה אם? או שהיית בתוך שמחה כזאת, בתוך Joy, ממש בתוך רגע של לב פתוח, ואז מישהו בא והוריד אותך? ברנה בראון מדברת על זה ששמחה, או Joy באנגלית, היא אחד הרגשות הכי פגיעים שיש. ובהתחלה זה הפתיע אותי, כי אני רגילה לחשוב על שמחה בתור משהו כיפי, נעים ונחמד, ועל פגיעות בתור משהו שחושף כאב, סבל וקושי. אבל בעצם, כשיש שמחה גדולה, כשהלב שלנו מלא באושר, הוא פתוח. וכשהוא פתוח, הוא גם חשוף. וכשהוא חשוף,

אני צועדת על הליכון בשיפוע, קשורה בריתמה מצחיקה כזו לתקרה. מולי 8 ריבועים קטנים מאירים בכל מיני צבעים במין מעגל או ריבוע קטן. (כנראה שזו המחשבה האחרונה שהייתי מצפה שתרוץ לי בראש ובכל זאת... אם רק הייתי יכולה לשים את הטלפון שלי על ההליכון הזה, כל הצעדים האלה היו נחשבים לי!) אבל המחשבה הזו נעלמת מהר עם הקול של הצעירה החייכנית שלידי שמסבירה לי מה יופיע בריבועים, על מה ללחוץ ומתי. כמה אתגרים שונים עם אורות שמופיעים ואני צריכה לגעת בריבוע המתאים לפי ההוראות. המשחק מתחיל. אני בוהה

היה לי מתאמן שעבד במקום עבודה שהיה כביכול מושלם: משכורת טובה, חיבור רגשי, טכנולוגיה מעניינת, אפילו אנשים מעניינים לעבוד איתם, אבל משהו שם לא עבד. וכשהסתכלנו על זה מתוך המודל של חלוקה של שליש, שליש, שליש, פתאום דברים התחילו להיות יותר ברורים. מה זה המודל הזה? המודל הזה אומר שכשאנחנו נמצאים במקום שאנחנו רוצים לצמוח בו, חלוקה טובה היא פחות או יותר שליש, שליש, שליש. שליש הנאה, כלומר הדברים המרגשים, המעניינים, אלה שאני אוהבת לעשות, הדברים שממלאים אותי בטוב. שליש קושי. ולמה קושי? כ

עייפות כזו. מין עייפות מוזרה שיושבת על העפעפיים וממסכת את המוח. כמו ענן אפרפר שהחליט לעצור בדיוק מעל, להנחית ולהתיישב כמו מסיכה של אסטראונאוט מסביב לראש שלי, וואז את הכל אני רואה וחווה כאילו דרכו. וגם בלבול. אני לוקחת משהו מהמקרר ומניחה אותו במקום אחר, ואז כשאני מסתכלת אני מבינה שלקחתי משהו שונה לחלוטין ממה שהתכוונתי. אני עושה את הבדיקות היומיות לפני הכניסה לתא הלחץ, מקבלת את המדבקות שאחר כך אתן לאח בצוללת הלבנה, וכשיצאתי מהבניין אני פתאום לא זוכרת שלקחתי אותן. עייפות שהיא טב

תארו לעצמכם שאתם יושבים במסעדה, הכול טוב ונחמד, אתם בקומה השנייה של חנות כלבו גדולה במנצ׳סטר, בשנת 1979, ופתאום אתם מתחילים להריח ריח חריף של עשן. מה תעשו? התשובה כאילו ברורה, תקומו ותצאו, אפילו עוד לא צריך לרוץ, כי רק התחלתם להריח את הריח, אבל באותו מקום נהרגו תשעה לקוחות. כשהגיעו חוקרי מקרה המוות, הם לא הצליחו להבין מה קרה, כי בהתחלה, בדקה הראשונה או בשתי הדקות הראשונות, עדיין אפשר היה לצאת, הדלתות היו פתוחות, ובכל זאת אנשים נהרגו, חלקם ליד השולחן וחלקם בתור לקופה הנטושה. ה

תארו לכם שהיו מזמינים אתכם למסע בגן של פיות ואבקת קסמים שמי ידע שמתחבא לו בשני בניינים לא גדולים במרכז הרפואי אסף הרופא. גן, שבו משחררים בגוף שלכם צבא יעיל של מרפאים זעירים וחרוצים שלא צריכים הפסקה ולא מנוחה ויוצאים לתקן את כל רקמות הגוף הפגומות, בגוף ובנשמה. חוץ מזה, היו מציעים לכם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מכל הסוגים: פיזיולוגים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים, תזונאים, אנשי קוגניציה, מדריכות יוגה. עוטפים את כל זה במקצוענות ודיוק מהרמה הראשונה וגם רשת עדינה וכסופה של אכפתיות אמי

תגידו, נניח שהייתי מציעה לכם לבחור בין שני בוסים: בוס אחד מתעלל, ובוס שני מרים ומפרגן. הבוס הראשון, אם עשיתם טעות, צועק עליכם, צווח עליכם ואומר לכם: “איזה אפסים אתם”, “ידעתי שאתם תיכשלו”, “אף פעם לא תצליחו”. והבוס השני נושם איתכם רגע, יושב יחד איתכם, מבין מה היה שם, בודק איך אפשר לתקן את זה ואיך אפשר למנוע את הטעות הזאת בפעם הבאה. התשובה כאילו ברורה, נכון? אבל איך זה שהרבה פעמים, כשאנחנו מדברים לעצמנו וכשאנחנו מנהלים את עצמנו, אנחנו בעצם בוחרים בבוס הראשון? עכשיו, זו לא בהכרח

בשלב מסוים, אחרי 5 חזרות? 10? 20? מסע מתחיל להיות שיגרה ואז הכל אחרת, לטובה ולרעה. מצד אחד כבר פחתו לי החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה שלי להיות יותר מאתגרת ומפחידה ומהצד השני? אין את החשש וההתרגשות שגורמים לחוויה להיות יותר מרגשת ומרתקת. לטוב ולרע, אני כבר שם. כל בוקר, בימי החול, השעון עוד לא זכה לצלצל 05:30, אני תמיד פותחת את העיניים הרבה לפני ומכבה אותו. בשש אני כבר בדרכים, חולפת במהירות על פני פקקים מתהווים (כן, כבר בשעה הזו) ומברכת שוב פעם את עצמי שבחרתי להתחיל בשעה המוקדמ

את לא מבינה, שמעתי בחדשות שארצות הברית ומצרי הורמוז, ולא, אני שמעתי שאיראן ו... חדשות. כולנו מרגישים שאנחנו חייבים לדעת מה קורה כל הזמן, ועכשיו, מיד, ישר לווריד. התמכרות כמו כל התמכרות אחרת. גם מתח יכול להפוך להתמכרות. יש בעולם ההתפתחות האישית מושג שנקרא מעגל הנוכחות שלנו, ובתוכו יש את מרחב הדאגה ואת מרחב ההשפעה. מרחב ההשפעה הוא כל מה שיש לי השפעה עליו: איזה אוכל החתול שלי מקבל, איזו עבודה אני עושה, מה הלקוחות שלי מקבלים, איך אני מדברת עם הילדים שלי, איך אני פותחת את הבוקר של

אחד הדברים הכי מרגיעים בתא הלחץ הוא המקצוענות של האחות שמלווה אותנו ובכלל של המערכת. האחות יכולה להיות מלק מהכפר שליד, ילנה החייכנית והמפרגנת, ציפי עם כיסוי הראש או שירה, אבל תמיד היא תהיה מקצוענית ומדויקת. כניסה ראשונה הרגישה לי מאיימת, קלסטרופובית כמעט. לא משנה כמה למדתי, שמעתי וסיפרו לי, שום דבר לא יכול באמת להכין אותי חוויה הזו של כניסה למעין צוללת קטנה. נכנסתי אל הצוללת והתיישבתי על הכסא התכלת, מחייכת אל מי שמולי. ימים ספורים מאד יהפכו אותו לחבר קרוב ואינטימי שלי, אין כמ

החתול שלי רוצה לבוא לשבת עליי, לא באולי ולא בהתלבטות ולא בשאלה אם זה נוח לי, הוא פשוט רוצה לבוא ולשבת עליי, ויש עם זה איזושהי בעיה כי הרבה פעמים אני יושבת לא כל כך ישר, אני זזה, אני עם רגליים בכל מיני צורות משונות וזה לא מתאים לו ולא נוח לו, אז הוא פשוט בא ונעמד מול הפנים שלי ומסתכל עליי ומחכה, ותמיד בסוף אני נשברת ואני מתיישרת, והוא בא ומתיישב כאילו זה היה ברור מההתחלה. יש בזה משהו נורא יפה ונורא נקי ואפילו נדיב, כי כשהוא אומר לי מה הוא רוצה אז אני יכולה לתת לו את זה, ולפעמי

המסע בתא הלחץ מתחיל. יום שבת היום, שבת בבוקר, יום יפה! מחר ב- 07:00 כבר צפויה להיות בתוך תא הלחץ, כשהלחץ מתחיל לעלות. האחות שקיבלה אותי השבוע לפגישת ההכנה, הסבירה לי שבעשר הדקות הראשונות מעלים את הלחץ בתא. "את צוללת?", היא שאלה אותי וכשהנהנתי בראשי, הסבירה שהלחץ עולה בעוד אטמוספירה אחת, כמו לעומק של 10 מטרים. אני מחייכת, את העולם הזה אני מכירה. החלק המאתגר צפוי אחר כך, בשעתיים שאחרי ובכלל בשבועות הקרובים. אל תא הלחץ אי אפשר להכניס מכשירים אלקטרונים. כך שבמשך שעתיים אני צריכה

לפני כמה ימים קיבלתי אישור להתחיל תהליך מאוד משמעותי ואינטנסיבי בתא הלחץ באסף הרופא. זה תהליך יומיומי של שלושה חודשים, שדורש הרבה זמן, אנרגיה, התמסרות ובעיקר את ההסכמה שלי להיכנס לעוד שכבה של ריפוי, עם סקרנות, התרגשות, תקווה וגם עם קצת חשש. הגעתי לתהליך הזה בעקבות מימון שהתקבל מתורמים, אחרי שהייתי באחד האירועים בדרום בשבעה באוקטובר. מי שמכיר אותי מכיר את הסיפור. לא נכנסת כאן לפרטים אבל כן חשוב לי להגיד שהשבעה באוקטובר וכל מה שהגיע אחריו טלטל אותי טלטלה עמוק, והכניס אותי לשנתי

אני רוצה לספר לכם על מחקר מפתיע, אבל אולי לא כל כך. המחקר התייחס למתח, חקר כשלושים אלף אנשים לאורך שמונה שנים בארצות הברית, ושאלו אותם שתי שאלות. השאלה הראשונה הייתה עד כמה חווית מתח בשנה האחרונה, רמה מועטה, בינונית או גבוהה. השאלה השנייה, וכאן העניין, הייתה עד כמה אתה חווה מתח כדבר שלילי. התוצאות מפתיעות. מי שחווה מתח ברמה גבוהה היה לו סיכוי גבוה יותר, קרוב לארבעים ושלושה אחוז, למות מאשר אנשים שחוו מתח ברמה נמוכה. אבל כאן זה משתנה. אנשים שתפסו מתח בתור דבר חיובי, כדבר שמוסיף